שלום חבריי הלונדונים מארץ הקודש, בימים שבין קודש לחול. אני מתכוון לחול במובן חוץ לארץ, ולא במובן של חול המועד, כי בתקופת החגים אף אחד לא נמצא בארץ הקודש. כולם נסעו, חלקם לכיוון הביג בן, והרוב נמצאים ביוון, ברומא או בניו יורק. לא ייאמן איך מרוב אהבת ארץ הקודש, מיד כשיהודי שומע את המילה חג – הוא מתחיל לארוז. אם אנחנו כל כך אוהבים את הארץ, איך יכול להיות שאנחנו כל כך אוהבים לברוח ממנה בכל הזדמנות?
אבל לא על זה אני רוצה לדבר. אני רוצה לכתוב על עמית, הלוואי שיכולתי לומר חבר, שאהב נורא את הארץ למרות שנסע ממנה המון, בעיקר לאפריקה. מוטי קירשנבאום, האיש שהמציא פחות או יותר את הטלוויזיה בישראל, הלך שלא על מנת לחזור, והשאיר קהילה שלמה של אנשי תקשורת בפרט, ואנשים בכלל, בהלם מוחלט. אל תטעו, אמר חברו הטוב ירון לונדון באחד הראיונות עם היוודע דבר מותו של שותפו לתכנית לונדון את קירשנבאום, הוא לא היה קדוש, הוא היה רחוק מלהיות כזה. ובכל זאת, כולנו כל כך אהבנו אותו, למרות שלחלק גדול (גם לי) היו עימותים איתו לאורך הדרך.
אריק איינשטיין של התקשורת, זה היה אחד הסופרלטיבים שקשרו לראשו, ויש בזה משהו. בעיקר, כנראה, בגלל כישרונו העצום. הוא האיש שהמציא את ניקוי ראש ואת מבט לחדשות. הוא זה שהיה שותף ליצירת המהות של ערוץ 10, ושקירב את כולנו לנמרות ולנשרים. הוא היה מוכשר עד כאב, ויותר מזה – מצחיק.
זה קורה לי לא מעט בלוויות – ישר אני מתחיל לדמיין את הלוויה שלי: מי יגיד, מה יאמר, מי יבוא, ובעיקר איזה חרא לא יגיע. למה הוא לא בא המניאק? מה, אני לא באתי לבת המצווה של הבת המכוערת שלו? ללוויה של מוטי כולם באו – בגלל האהבה, בגלל ההערכה, ובעיקר אני חושב – בגלל ההלם. מי חשב שהאיש החיוני הזה נמצא בדרך לאי שם. כולנו רוצים לוויה ענקית עם המוני אנשים, אבל פתאום הבנתי שככל שיש פחות אנשים בלוויה כך כנראה שהמוות היה צפוי, ולא הדהים אף אחד.
וישנה כמובן האופציה שאיש לא חיבב אותנו, ולכן יגיעו רק 20 איש ללוויה שלנו. אבל בהנחה שהכל בסדר, בהנחה שאנחנו אנשים אהובים שיש מי שרוצים לכבד אותם במותם – עדיף לוויה קטנה, ופחות עצובה. היה כל כך עצוב שם במכמורת – תחושה של בזבוז באוויר, של נזילות החיים האלה. וגם צער על כמה חבל שאנחנו מעבירים רגעים, שעות וימים – ברוגז, מדון, שנאה וכאב.
והייתה עוד תחושה קשה, תחושת המחנה שהולך ומצטמצם, הולך ונעלם. כמו אחד מזני החיות הנכחדות בסרטיו של מוטי קירשנבאום, כך התחושה שאנשים טובים מדי, שנהגו להשמיע את דעותיהם הענוגות בחופשיות – הולכים ונעלמים, וזה כואב לא פחות.
ועצב אחד מרכזי, מעבר לילדים שהתייתמו מאב ענק, שייך לקולגה ירון לונדון. בלוויה ניגשנו לנחם אותו. אני יודע לנסות להבין איך מתגברים על מות הורה. בטח בגיל בוגר. אני לא מצליח להבין איך נפרדים בפתאומיות כזו, במכת ברק, מחבר, מבן זוג, משותף כל כך משמעותי לחיים. ומי יצחיק אותו עכשיו, את לונדון, כשקירשנבאום לא בסביבה? מי יצחיק אותנו?
_________________________
טיסות לארץ
מלונות בארץ
