אם כאב ושיברון לב הם מזון ליצירה, הרי שבמקרה של הצייר הנורווגי, אדוורד מונק, הצלחת שלו הייתה תמיד מלאה. חייו היו רצופים בחולי נפשי ופיזי, טרגדיות, סבל ומוות שהתבטאו באופן ישיר ביצירותיו. אמו חלתה בשחפת ומתה כשהיה בן חמש, אחותו, סופי, מתה משחפת כשהיה בן 14, אחיו ואביו נפטרו אף הם בהיותו צעיר ואחות נוספת חלתה במחלת נפש, ואם כל זה לא הספיק, האישה אותה אהב, טולה לארסן, לא השיבה לו אהבה. אין זה פלא שמונק היה אלכוהוליסט, עבר שתי התמוטטויות עצבים וחיים של סבל.
התערוכה, The Modern Eye, שמוצגת בימים אלו במוזיאון הטייט מודרן, מציגה קשת רחבה של עבודותיו של מונק מתקופות שונות בחייו, ומאפשרת התבוננות מעמיקה אל תוך עולמו המורכב והכואב של מי שנחשב אחד האמנים המשפיעים ביותר על צמיחת הזרם האקספרסיוניסטי של תחילת המאה ה-20. למעלה מ-60 יצירות מצליחות לספר לנו בקווים חזקים ומלאי אנרגיה את סיפורו של מונק.
אמנם הציור המפורסם שלו אינו כלול בתערוכה, אך הצעקה נוכחת בכל חדר ואם תסתכלו היטב בציור, On the Operating Table, בו מונק מצייר את עצמו על שולחן הניתוחים, תשימו לב שכתם הדם נראה ממש כמו הראש הצועק. מונק היה חוזר כמה פעמים על חלק גדול מהציורים, ובתערוכה ניתן לראות גרסאות חוזרות של אותו המוטיב. מונק הסביר שזה רק מסיבות אמנותיות וכי זה מאפשר לו ללמוד עוד על המוטיב עליו הוא חוזר. אך מבקרים נותנים לכך הסבר פסיכולוגי, לפיו, מונק משחזר רגעים טראומטיים מהעבר, כמו בציור The Sick Child, בו הוא משחזר את הזיכרון של אחותו החולה.
לאורך כל התערוכה ניתן לראות את ההתעניינות של מונק בטכניקות השונות וכיצד המדיום בו הוא משתמש מספק לו השראה, החל מצילום, רישום, צבעי שמן ועד קולנוע והדפס. מונק אימץ את הקידמה והושפע מהחידושים שהביאה איתה המאה ה-20. בציור, Galloping Horse, ניתן לראות כיצד הוא יוצר אפקט קולנועי; הסוס נראה כאילו דוהר ישר אל הצופה ובצילומים נעשה שימוש בטכניקות חשיפת אור ניסיונית, שמעניקה להם נופך רוחני.
המשותף לכל היצירות הוא ההתעסקות בנבכי הנפש והרגש, החומר והרוח, וכמובן היכולת להביע את שחש בצורה ברורה ובפתיחות מלאה עם הצופה. האמנות של מונק היא כנה ומהווה אוטוביוגרפיה לחייו, ויותר ממחצית העבודות הן דיוקן עצמי, שמאפשר לנו להבין את התפישה העצמית של מונק. כשרוב היצירות מתארות חולי, מוות, שיברון, תשוקה ורוחות אפלות. דווקא היצירה, Sun, שממוקמת לקראת סוף התערוכה, משאירה תחושה של אופטימיות והתעלות רוח, כאילו לרגע קל שם מונק את מטען חייו בצד ושטף את הקנבס ברגש חדש – תקווה.
