כל הדרכים שהובילו בשבוע האחרון של מאי לרומא, הסתיימו דווקא בברצלונה. הזכייה של אלופת ספרד בליגת האלופות, לא זו בלבד שהייתה ראויה והולמת, אלא גם יכולה בבוא היום להיות אבן דרך בעלת משמעויות היסטוריות. מכיוון שהיא באה בהמשך ישיר לזכיית נבחרת ספרד המצודדת באליפות אירופה – יורו 2008 – אך לפני עשרה חודשים, היא חזרה והציגה בפני עולם מנוכר, פונקציונלי וציני, את האמת ממנה הוא מנסה לברוח, או לפחות להתעלם, בעקביות: יש לסטייל, לקלאסה ולאסתטיקה מדינה. הם לא חייבים לפנות את הדרך לאירגון, סדר, יעילות, איפוק ומעשיות ולנגן כינור שני. הם יכולים להיות גם סאליירי וגם מוצארט.
במחזה הקלאסי אמדאוס מנסה אנטוניו סאליירי, מלחין הארמון בווינה, לחסום את דרכו של עמיתו המחונן, וולפגנג אמדאוס מוצארט, אל התהילה. סאליירי לא שמע כנראה מעולם על קנאת סופרים תרבה חכמה. קנאתו היוקדת מביאה רק חורבן, הרס ומוות. מוצארט הגאון רק מעצים את תחושת הבינוניות של סאליירי, ואת רגשי הנחיתות והתסכול שלו הוא מתעל לקרב אגו, מזימות נכלוליות ופגיעה הרסנית באוהב שאותו הוא הופך לאויב.
וולפגנג אמדאוס מוצרט מת באוסטריה ב-1791, בגיל 35. אנטוניו סאליירי חי עד גיל 75, לא הפסיק ליצור, ונשאר בתפקידו המוזיקלי המלכותי עוד 33(!) שנים, כמעט עד אחרון ימיו ב-1825. אז מה. מישהו מכם שמע או יודע עליו? מחזיק דיסק קלאסי שלו באוסף? מתגעגע לצלילים שלו? מה פתאום. עד שהמחזאי הבריטי פיטר שאפר לא רקח את סיפור העימות הווינאי במאה ה-18, לא הותיר סאליירי אחריו שום מורשת או חותם. ואילו מוצארט? נו, טוב.
בעידן קצת יותר קרוב, המאה ה-20, התקיימו באירופה, בהפרש שמונה שנים זה מזה, שני מונדיאלים מסקרנים ומצויינים. אם ייעשה סקר הרוצה להראות איזו נבחרת עולה בזיכרון מגביע העולם 1974, 90% מהנשאלים יאמרו ללא היסוס: הולנד. ואם תבקשו מהם לספר גם מי היא הנבחרת שנחקקה במוחם כאשר מזכירים את הטורניר בספרד 1982, הם יענו במקהלה: ברזיל. וכן, הם כמובן יודעים שמערב גרמניה ואיטליה זכו במונדיאלים הללו.
מה שאומר שההיסטוריה התרבותית והספורטיבית מלאה לשמחתנו במקרים בהם היא מסרבת בתוקף לאמץ את הסיסמה איש לא זוכר את הסגן של בר-כוכבא. מה שאומר שמבחינתי, ברצלונה מודל 2009 הייתה יצירת אמנות מאסטרפיסית, עוצרת נשימה ומרקיעת חזון, גם לפני גמר האלופות ברומא שבו היא ניצחה את מנצ’סטר יונייטד, וגם אחרי שצ’לסי יישמה כמה וכמה סגירות אלכסוניות מיומנות בביצוע עשרה רובוטים מתוכנתים כדבעי, והייתה במרחק של 60 שניות מהדחת היפהפייה הנרדמת ומהעפלה לגמר עם עוד מזמור הלל לרוח הלחימה, לזיעה הניגרת ולשריר שניצח את השיר.
בניגוד לכמה מעמיתי, מ-ל-ח-מ-ה שבעזרתה יוון זוכה ביורו, לא עושה לי את זה. זכייה מפוקפקת וממורפקת, לא מופיעה לי בפנטזיות. מבחן התוצאה, שלפיו השיפוט היחיד הוא המיקום הסופי, הוא תוצר של עולם של תכניות ריאליטי וסיפוקים ברורים אך מוגדרים לעייפה. הוא נושא על דל שפתיו את קדושת התחרות אבל רומס ברגל גסה את האמנות. ומכיוון שספורט הוא בידור, חלק נכבד ממנו אמור להיות השואו. ובשואו ביזנס כמו בשואו ביזנס: העלילה, ההצגה, הקרקס והמופע מסוגלים להרקיע למרומי האיכות גם אם לפעמים הסוף מר.
אבל הכיף גדול שבעתיים כאשר העלילה משובבת נפש והסוף מתוק, כמו באולימפיקו בסוף מאי. איזה שילוב מפעים, אלוהי ונדיר זה, כאשר אין סתירה בין מבחן ההופעה למבחן התוצאה. ברצלונה לא התפשרה לרגע על המנטרה שלה. על האמונה שהיא יכולה להיות גם יפה וגם אופה. גם בלונדינית מהממת וגם חכמה. גם ליאונל מסי וגם ליאונרדו דה וינצ’י. היא אימצה את הסגנון שבגללו אנשים נייטרליים ייקחו משכנתאות על מנת לממן כניסה לאיצטדיון, ואיתו היא הלכה, הולכת ותלך למכולת. את הסופרמרקט של רומא היא גם עזבה עם המצרכים ביד.
‘ברסה 2009’ הטיסה אותנו הכי קרוב שאפשר לעולם ספורטיבי מושלם, שבו ניתן גם לקטוף את כל התארים וגם לבנות שושלת של איכות וארון פרסים שיספקו את כל המומחים, הפרשנים והאוהדים שנפלו קורבן לשטיפת מוח ושכחו שהרומנטיקה, האסתטיקה ויוצאות הדופן הן גם תכונות תרבותיות ואמנותיות נעלות, במיוחד בעולם ציני נטול מעוף שבשם אלוהי הפודיום מקדש קישור מהחדר האטום, הגנות ברזל, בונקרים מבטון יצוק וטקטיקות מפח.
אבל מכיוון שאנחנו חיים בעולם שהוא ההפך ממושלם, עלינו להצדיע ולהריע לברצלונה רבת ההוד וההשראה אפילו כפליים: לא רק על הריחוף האלגנטי כל הדרך לאליפות אירופה, אלא אף על ניפוץ המיתוסים שבדרך. למשל המיתוס לפיו אין לטכניקה הזוהרת כלים נגד המשמעת, הפיזיות והפרגמטיות האנגלית. לדוגמה, ההנחה שמנג’ר צעיר וטרי לא יכול להתמודד עם הניסיון של שועל ותיק ומעוטר למשעי. ובעיקר, בעיקר בעיקר – על חותמת הכשרות והכשירות האולטימטיבית, ההוכחה הסופית הסותמת אחת ולתמיד את הגולל על כל הפולמוסים – שאפשר להיות גם יפה וגם יפה תואר.
