תחילת אוגוסט
העורך: שומע? אני צריך ממך טור חדש, אם אפשר משהו אופטימי לראש השנה.
אני: בחייך, אליי אתה פונה בבקשה לטור אופטימי? אתה הרי יודע שאפילו כשהכוס מלאה עד גדותיה אני מוצא בה איזה רבע ריק.
העורך: אז תחשוב חיובי – שנה חדשה, התחלות חדשות וכל זה. אני אתקשר אליך בשבוע הבא לשמוע איך זה מתקדם.
אני: בשבוע הבא אני בסקוטלנד.
העורך: וואלה, נוסע לפסטיבל באדינבורו?
אני: לא, היינו כבר באדינבורו. הפעם דווקא ההיילנדס והאיים. פסטורליה ירוקה. הרים, אגמים, מפלים, צוקים… נופי בראשית וניתוק מהציוויליזציה.
העורך: מצוין. אני בטוח שכל הטבע הזה ייתן לך השראה למשהו אופטימי.
אני: נראה. אני מסופק האמת, אבל אולי.
שבוע לאחר מכן, בתחילת הטיול
העורך: או, סופסוף אני משיג אותך. אתה זוכר לגבי טור אופטימי?
אני: זוכר, זוכר, אבל לא תפסת אותי במצב רוח הנכון, מצטער. האמת היא שכל הסקוטלנד הזאת קצת יוצאת לי מהחורים.
העורך: מה? כבר? למה? מה קרה לכל נופי הבראשית?
אני: קצת יותר מדי בראשתיים. התכוונתי ליום שבו אלוהים הפריד בין המים ממעל למים מתחת.
העורך: גשום?
אני: ללא הפסקה. חוץ מזה שכבר שלושה ימים אי אפשר למצוא כאן קליטה בשום סלולרי, וגם בבד אנד ברקפסט שלנו אין אינטרנט.
העורך: חשבתי שזאת הייתה המטרה, ניתוק מהציוויליזציה. לא?
אני: בסדר, ניתוק ביום, לא בלילה. בלילה צריך להעלות תמונות לפייסבוק. לא פייסבקת, לא טיילת.
העורך: ומה עם כל ההרים והצוקים?
אני: נו, כמה הרים כבר אפשר לספוג? עוד גבעה ועוד גבעה, נהייתי נער גבעות כבר. יש כבשים מאופק עד אופק, ואף בנאדם. אני מתחיל להרגיש ממש נטוש. ועד שאתה כבר נתקל באיזה סקוטי, אי אפשר להבין אף מילה ממה שהוא אומר עם המבטא הזה. לא יודע, אולי נקצר כאן וניסע לאדינבורו לפסטיבל בכל זאת.
העורך: טוב נו, אופטימיות כבר לא תצא לי ממך. אני בכל זאת רוצה איזה טור. אני אדבר איתך עוד כמה ימים.
כעבור שלושה ימים
העורך: נו איך אדינבורו?
אני: איזה אדינבורו? נשארנו באיים. שמע, אתה לא מאמין כמה יפה כאן. אתה חייב להגיע פעם. ממש גן עדן בהתגלמותו. פשוט מדלגים כאן מתמונה לגלויה. אני שוקל לעבור לכאן. זה כמו לקחת רגיעון פורטה. עכשיו חזרנו מטיול רגלי מעל איזה לוך, עוצר נשימה ממש. קצת בגלל הגובה, אבל בעיקר בגלל המראה שנשקף מלמעלה. חוץ מזה, המסלול נגמר למרגלות ההר מול הכניסה לאיזו טירה מהמאה ה?18, שנראית כמו מאיזה סרט של דיסני. אני מסתכל בתמונות ולא מבין מה אנשים נוסעים לשווייץ או לאוסטריה כשיש הכל כאן ליד הבית, בסקוטלנד. ואיזה נחמדים המקומיים. תמיד מחייכים, תמיד שמחים להסביר ולתת טיפים לאן כדאי ללכת. פשוט אומה שמחה וחיננית.
העורך: אוקיי. עד כמה שאני מכיר אותך, יש רק הסבר אחד לשינוי הזה בטון. יצאה השמש?
אני: לגמרי. מאופק עד אופק. לא ראינו ענן כבר שלושה ימים.
העורך: ויהי אור.
אני: כן. אין מה לעשות, נופי בראשית נראים אחרת לגמרי בשמש.
העורך: טוב, אז מה לגבי הטור? כמה איחולים לשנה החדשה?
אני: בוא נגיד שאני מאחל לעולם שיהיה קצת יותר סקוטי. כלומר, שיהיה מלא בנופים ובטמפרטורות מרגיעות, שלווה ירוקה ומים זורמים בשפע, ושאם יש איזה עם שלא מסמפט עם אחר מסיבה כלשהי – כמו נניח הסקוטים את האנגלים – העוינות תסתכם בהמצאת כלי נגינה מעצבן שיחצצר להם באוזן ובשמחה לאיד על הפסדים של נבחרת הכדורגל הלאומית.
* הכותב הוא בעל הבלוג: זה לא בדיוק ככה: יומנו של מהגר ישראלי שאין לו טענות לאף אחד.
