הבמאי הבריטי, פיטר ברוק, נחשב זה כבר כמה עשרות שנים לאורים ולתומים של מנהלי התיאטרון בישראל וההערכה המקצועית אליו הפכה להערצה של ממש. כיצד זה, אם כך, שאותם חסידים נאמנים עומדים לתבוע אותו לדין? ובכן, זה התחיל עוד בקיץ האחרון כאשר ברוק, יחד עם שחקניו, הוזמן להתארח בפסטיבל בינלאומי אותו מארגן תיאטרון הקאמרי. שדולת החרם האנטי-ישראלית התנפלה על ההזמנה וקראה לו שלא להופיע בארץ. היא אפילו מסרה לידיעתו את העובדה שהקאמרי הואיל בטובו להופיע בפני באי היכל התרבות של העיר השומרונית אריאל, ואפילו הסכימה להציג בפני תושבי קריית ארבע. אולם ברוק, יליד שכונת צ’יזיק במערב לונדון ובן להורים מהגרים יהודים, עמד בפרץ כסלע איתן וסירב להיכנע ללחץ שהופעל עליו. הוא אפילו נימק זאת בטענה, כי אסור לנו להעניש עם שלם בשל מעשי מנהיגיו.
בשלב זה נראה היה כי הדרך הייתה סלולה ללהקתו של ברוק להציג בתל אביב את המחזה, החליפה, פרי עטו של הבמאי הדרום-אפריקאי, קאן טמבה. ברוק סירב להתרשם מטענת תומכי החרם כי דין ישראל כדין משטר האפרטהייד עליו נכתב המחזה. הם אפילו הזכירו לו את תמיכתו בתיאטרון החופש בג’נין בראשו עמד הערבי-ישראלי, ג’וליאנו מר, שנרצח כזכור על ידי פלסטינים שלא ראו בעין יפה את פעילותו. ברוק היה חבר כבוד באותו תיאטרון והעלה על נס את אומץ לבו של ג’וליאנו, שסיכן את חייו למען רעיונות החופש. הוא אף השיב לראשי יוזמת החרם כי שחקניו יופיעו בפני קהל פלסטיני ברמאללה כשם שנהג בביקורים קודמים.
הכול נראה אז כהולך על מי מנוחות וברוק אמור היה להיות הכוכב הבלתי מעורער של הפסטיבל, שכלל קבוצות מארצות אחרות. תכניית הפסטיבל הודפסה והכרטיסים החלו להימכר. אולם, שבועיים לפני ראש השנה הטיל הבמאי רימון יד אל תוך רחבת הקאמרי בתל אביב. ברוק התכופף בפני מכבש הלחצים האנגלו-ערבי ושינה את דעתו. איכשהו, לאחר שחזר והבטיח שלא להיכנע למסע ההפחדה, הוא נאחז באותו טיעון של הופעת הקאמרי באריאל כדי להשתחרר מהמחויבות. במכתב הביטול הוא אפילו הרחיק לכת וביקש לנער את חוצנו מאותו מוסד, שתמך לדעתו בפעולה ברוטאלית של קולוניזציה והביע את תמיכתו בעם הפלסטיני. לפתע פתאום הוא נכון היה להעניש עם שלם בשל מעשי מנהיגיו. המנהלים, נעם סמל ועמרי ניצן, היו בהלם מוחלט. בזמן כתיבת שורות אלו הודעת הביטול שלו עדיין תקועה במערכת העיכול שלהם. ניצן אף ציין שהוא היה זה שיזם את החיבור עם רמאללה ושכל דרישותיו האחרות של ברוק נענו במלואן. השניים שוקלים לתבוע אותו לדין על הפרת חוזה.
לכאורה, עלילה מוכרת המזכירה במידה רבה את התנהגותו של הבמאי היהודי הבריטי, מייק לי, שביטל בשעתו את השתתפותו בסדנה לתלמידי בית הספר לקולנוע בירושלים. אולם ברוק ניצב לפני שלוש שנים על בימת אוניברסיטת תל אביב, בה קיבל בחפץ לב את פרס דן דוד בתוך מעטפה, שבה הונחה המחאה בת מיליון דולר. יש להניח כי מדיניות ישראל בשטחים לא הפריעה לו אז כלל ועיקר. הקאמרי, מן הסתם, יכול היה להבטיח את השתתפותו בפסטיבל תמורת כמות דומה של מזומנים.
הפרשנות מיותרת. אולי ניתן את זכות הדיבור להווארד ג’ייקובסון, שספרו עטור הפרסים, מה זה פינקלר, תורגם עתה לעברית. הסופר הבריטי הזכיר בהזדמנות אחרת את הצורך של כל כך הרבה יהודים, בעיקר אינטלקטואלים, לבטא את השנאה שלהם או המבוכה שלהם מהיהדות. הוא אף הוסיף, כי השנאה לישראל היא הגרסה האחרונה לתופעה הזאת. היהודים עושים זאת עוד הרבה לפני שהייתה מדינת ישראל. ברוק אינו שונא את ישראל. הוא פשוט אוהב את כספה.
אחמדינג’אד צוחק כל הדרך אל הבנק וממנו
אם איראן תגיע, בסופו של דבר, לייצורה של פצצה נדע לפחות כי דרכה אל עבר האופק הגרעיני רופדה בהעברות כספיות שבוצעו מאחורי גבה של הקהילה הבינלאומית באמצעות בנק בריטי. כאשר בנג’מין לוסקי, הרגולטור של ניו יורק האשים את בנק סטנדרד צ’רטרד בהסתרת 60 אלף עסקאות בסך 250 מיליארד דולר (!), גלגל מרכז הבנק בלונדון את עיניו לשמיים והגיב בהכחשה נמרצת. אם היו עסקאות כאלו, שדלפו איכשהו מהרשת, אמר המנהל פיטר סאנדס, הן הסתכמו ב-16 מיליון דולר בלבד. 99.9 אחוז מהעסקאות היו כשרות למהדרין מן המהדרין. והנה, זמן קצר לאחר מכן, הסכים הבנק לשלם למדינת ניו יורק קנס בסכום של 340 מיליון דולר על פעילותו החשאית והוא צפוי לשלם קנסות דומים למדינות אחרות בארצות הברית שנפגעו מתרגיליו הבלתי חוקיים.
אבל כאן נכנסות לתמונה משפחותיהם של חיילי המרינס, אשר נהרגו ב-1983 בפעולת התאבדות של החיזבאללה בלבנון. הן תבעו, בשעתו, את ממשלת איראן ובית המשפט פסק להן פיצויים בסך 2.6 מיליארד דולר, כסף שלא שולם להן מעולם. לאחר חשיפתה של שערוריית הלבנת הכספים של סטנדרד, הם הגישו תביעה נגד הבנק הבריטי בבית משפט במנהטן. הם מאשימים את הבנק כי העלים מזרועות החוק האמריקאיות נכסים איראניים שהיו אמורים להגיע אליהם כפיצוי על הרג יקיריהם. למרות הקנס הגבוה, נשמעה בסיטי אנחת רווחה. האמריקאים היו יכולים לשלול מהבנק את רישיונו לפעול בארצות הברית והיו מביאים להתמוטטותו הכמעט ודאית.
אהבה חוצה גבולות
לפני שנתיים, הגיע צעיר ישראלי בעל דרכון תוניסאי לטריפולי, בירת לוב. רפאל (רפרם) חדד תכנן לצלם בה ובעיר בנגאזי אתרים יהודיים מטעמו של ארגון יהודי לובי היושב בישראל. מצלמת הווידיאו שברשותו משכה את תשומת לבם של שוטרי החרש בשירות מועמאר קדאפי, ותוך שבוע הוא נעצר והושלך לצינוק בו הוא עבר חקירות ממושכות ועינויים חשמליים. רק לאחר מאמץ בינלאומי ממושך, בן למעלה מחמישה חודשים, הוא יצא בסוף לחופשי. במהלך תקופת כליאתו התבקש סייף אל איסלאם קדאפי, בנו של הרודן, לסייע בשחרורו של חדד, אולם החליט להימנע מכך. מי שביקש ממנו ומאביו לעשות זאת היה לא אחר מאשר טוני בלייר, שליח הקוורטט למזרח התיכון.
צחוק הגורל, אבל על פי טענת עיתון הטיימס הישראלי, דוגמנית חיפאית ידועה שניהלה בשעתו פרשיית אהבים עם אותו סייף, ביקשה מטוני בלייר לסייע בשחרור מן הכלא הלובי בו הוא מוחזק מאז מות אביו. אורלי ויינרמן, היום בת 41, הייתה חברתו הסודית של סייף בין השנים 2005 ועד לפני פרוץ מלחמת האזרחים בלוב, והיא חוששת לגורלו של אהובה לשעבר. היא מבקשת מראש הממשלה בדימוס להפעיל את השפעתו על השלטונות הלוביים כדי להוציאו לחופשי. הריגתו, היא כותבת, לא תפתור דבר, מלבד הענשתו על היותו בנו של אביו. חדד עצמו יגיע ללונדון באמצע אוקטובר על מנת להודות לאלה שעשו מאמץ כדי להביאו הביתה חודשים ספורים לפני פרוץ המהפכה בלוב.
קצרצרים
*** אדינבורו הפכה רשמית לבירת החרם האנטי-ישראלי של אירופה לאחר שפעיליה הפרו-פלסטינים הפריעו להופעתה של להקת בת שבע בפסטיבל התיאטרון של העיר.
*** גם העיר הסקוטית האחרת, דנדי, הולכת בעקבותיה. מועצת העיר החליטה להחרים כל דבר שמריח ישראלי, כולל חברת מי עדן, המוכרת דווקא מים אנגליים.
*** במחירי הטיסה לישראל שנגבו בקיץ האחרון ניתן היה להגיע לסידני ולמלבורן.
*** לבי לבי לשני השבועונים היהודיים שהכינו את קוראיהם לפני שתי האולימפיאדות לגדולות ונצורות העשויות ממדליות זהב. האם הם לא ידעו כי ממשלות ישראל מצפצפות לחלוטין על מה שנקרא ספורט?
*** לאלה בכל זאת משהו חיובי: כתבת השער במוסף הסגנון של הטיימס מבשרת לנו על הקאם בק של הקיבוץ ואנו אפילו לא ידענו זאת.
