יש מי שקונה את עולמו בשעה, ויש מי שמאבד אותו בשבועיים. ארסנל, למשל. הקבוצה הכי מוכשרת בלונדון, ואף כלילת היופי של אנגליה, חוותה במחצית הראשונה של חודש מרץ ויה דולורוזה, השמורה בדרך כלל לחוטאים וכופרים בספר הספרים.
זה התחיל בגמר גביע הליגה בוומבלי נגד ברמינגהאם סיטי. הנה, אמרנו כל הפרשנים במקהלה אחת גדולה ועליזה, הגיע היום בו התותחנים יקטעו סוף-סוף את שרשרת האכזבות, יסיימו את שש השנים הרעות, מאז הזכייה בתואר האחרון (הגביע האנגלי 2005), יפסיקו להביט אחורה בזעם, או בתסכול, וילטשו עיניהם אך ורק קדימה, אל כיבוש היעד הבא.
אז אמרנו. ברמינגהאם סיטי הצנועה לא התחשבה ביעדים, מאוויים וברגשות של ארסנל, ניצחה 1-2 (ותודה לשגיאה התורנית של הגנת התותחנים, שהעניקה את שער הניצחון לאובפמי מרטינס במתנה, ארוז לתפארת) והותירה את ארסנל עם אכזבה אחת עמוקה, אבל עוד שלוש זירות, בהן ניתן עדיין לתקן את המעוות ולהחזיר עטרה ליושנה.
ואז נשארו רק שתיים. כי בגומלין שמינית גמר ליגת האלופות נגד ברצלונה, לא הצליחה ארסנל לשמור על יתרון 1-2 מהאמירויות, לא הצליחה כמעט לעבור את החצי (אפילו השער לזכותה היה עצמי), לא הצליחה לסיים את המפגש בקמפ נואו בהרכב מלא (רובין ואן פרסי הורחק), ורק הצליחה שוב לבעוט בדלי החלב שהונח מתחת לאפה. הלכה גם הצ’מפיונס ליג.
לפחות נשאר הגביע האנגלי. הטורניר הוותיק בתבל. מפעל הגביע היוקרתי, רב המוניטין והמסורת. הנפת הגביע הייתה ללא ספק הופכת לאבן דרך חדשה, לחציית הרוביקון האומלל, לקרן אור המדיחה סופית את העלטה ומבטיחה עוד אלף שמשות בעקבותיה. הייתה רק בעיה אחת קטנה: ארסנל התארחה ברבע הגמר באולד טראפורד, אצל מנצ’סטר יונייטד, ולמרות שהשדים האדומים עלו לכר הדשא בהרכב, שדומה היה כי נקבע בבית חרושת למחזור שמיכות – עד כדי כך היו בו טלאים – ארסנל נכנעה לו וסולקה מהמשך המפעל בבושת פנים (2-0), וחזרה לונדונה, כאשר שלושה חלומות שלה מנופצים לרסיסים, ורק אחד יחיד ומיוחד נותר מהבהב רחוק-רחוק באופק ההולך ומתערפל.
כי התואר הזה, שבאופן תיאורטי ארסנל עוד מסוגלת לקטוף אותו מבין העננים, הוא לא פחות ולא יותר מהציפור הכחולה – אליפות אנגליה. כתר הפרמיירליג. הפרס האנגלי הגדול מכולם. זה שלא נחת בארון האמירויות מאז 2004 – שבע שנים רזות. אלא שבכדי לחצות את קו המטרה הזה ראשונה, ארסנל זקוקה ליכולת, יופי ואופי אחרים לחלוטין מזה שהיא הציגה, כאשר מעדה בשלוש המשוכות הנוצצות של מרץ 2011.
הפרמיירליג נכנסת עתה לישורת האחרונה – שמונה מחזורים לסיום העונה – וגורלה של ארסנל עדיין ברגליה. היא אמנם במקום השני, מפגרת אחרי מנצ’סטר יונייטד, אבל יש לה עדיין משחק השלמה בקופה וגם מפגש ראש בראש עם סר אלכס פרגוסון וחניכיו, כך שאם היא תנצח את כל משחקיה הנותרים, היא תהיה אלופה. אלא שאותו דבר בדיוק נכון גם לגבי יונייטד, שלמרות תצוגות כדורגל אפורות עד מכוערות, מתגלה העונה כמכונה פעילה ויעילה המכפרת על סעיף ה-Artistic impression בווינריות שמביאה תוצאות.
ארסנל, לעומת זאת, היא גבירתי הנאווה. מנצחת בקלות בתחרות הראווה, אבל נכשלת לחלוטין בשימור הגאווה. אמנם יש אוהדים של התותחנים, ההולכים בראש זקוף בגלל האתוס של המועדון והמחויבות שלו לכדורגל יצירתי, סוחף, טכני ומבדר, אבל גם הם בסופו של יום יודעים שעם יופי לא משלמים במכולת. גם הסבלנות שלהם הולכת ופוקעת. הם מבקשים תוצרת מוחשית תואר, גביע, משהו להוביל ברחובות לונדון ולחרוט על סמל המועדון. בעטיו של הסגנון הסקסי והכובש של קבוצתם, הם אולי מרשים לעצמם לערוך השוואות בינה לבין סטייל הטיקי-טאקה הנפלא של ברצלונה, אבל הם לא מוכנים להסתפק בהשראה מהקבוצה הספרדית, אלא רוצים לחקות אותה גם באגף התארים.
בגלל זה הם בוחנים בשבע עיניים את ארסן ונגר, המנג’ר והאיש האחראי לד.נ.א הנוכחי של אלילתם. בגלל זה הם אולי מוקירים לו תודה על 14 שנים כבירות של בידור וזיקוקי דינור, אבל לא מוכנים לשכוח את הצורך במנת בשר בתנור. ונגר שלהם הוא כרגע עקשן פרד, שסרבנותו בנושא הבאת שוער בכיר חדש הזיקה לקבוצתו. הוא קמצן שעם טיפת גמישות פיננסית יכול היה לחזק את הסיכוי שהכדורגל הכביר יהיה פחות שביר. הוא יללן היוצר לפעמים את הרושם שהוא מאמין באמת ובתמים שהוא חסין טעויות, ושהדרך שלו היא האחת ואין בלתה.
בשבועות הקרובים נדע אם הדרך הארוכה והמפותלת של ארסנל ושל מאמנה הולכת לקראת קרנבל או סקנדל. אם התותחנים יצליחו להתנער מצלקות מרץ האיום, ויעלו על מסלול האליפות של אפריל-מאי, ארסנל, ונגר והאוהדים יחדשו ימיהם העליזים כקדם. אם לא – יכול להיות שהג’נטלמן הצרפתי ייאלץ להגיע לשלב הסיכומים והפרידות.
