כך גם גיליתי בלונדון, להפתעתי, שאני ישראלית, ולאחר שנים של הוראת מדיה ותסריטאות מצאתי את עצמי מלמדת דווקא עברית. פגשתי אנשים מקסימים שבחרו לעבור תהליך של גיור ליברלי, נשים וגברים המביעים עניין עמוק ביהדות ולא היו מביישים תלמידי חכמים, למרות שמדינת ישראל לא תכיר בהם כיהודים.
את החיבור הרגשתי במלוא עוצמתו במוצאי יום כיפור, כשהלכתי יד ביד עם חברתי ביציאה ממרכז יהודי ליברלי בלונדון. סביבנו זוגות; משפחות דתיות, נשים בשמלות, גברים עם כיפות – ממש כמו בעיר הולדתי, חולון, בצאת היום הקדוש. לפתע, נשמעה צעקה מרכב חולף: דייקס!. דייק זה כינוי לאישה לסבית – מילת גנאי שהפכה חיובית, ומשמשת כיום כדרך להגדרה עצמית ועצמאית. כעבור שניות של הלם, פנה אלינו אב המשפחה שהלכה לפנינו ואמר באנגלית: הוא לא אמר ‘דייק’ הוא אמר ‘קייק’. השבנו במבט שואל, וכך מהר מאד הבנו כי ‘קייק’ היא מילת גנאי ליהודים, עתיקה כגלות.
העצמאות שלי כאן נעה על הציר שבין יהדות וגאווה, בין געגועי לשכונת ילדותי בחולון, תשוקתי לרחוב יהודה הלוי בתא והכרה בעובדה שאני פשוט מאוהבת בשכונת מגורי העכשווית, מזוול היל. כיום אני כותבת את עבודת הדוקטורט שלי, אשר נקודת מוצאה היא הסרט ‘רגעים’, של הבמאית מיכל בת אדם, שחגג 30 שנים לצאתו. הסרט מציג לראשונה קשר בין נשים בקולנוע הישראלי.
במוצאי שבת, 1 באוגוסט 2009, התפרץ חמוש לפעילות נוער גאה בתא וירה למוות בשניים; מדריך, וחניכה מחולון. למחרת, בבוקר יום ראשון לונדוני, אירגנו מפגש הזדהות בכיכר סוהו. זאת לא הייתה עצרת או הפגנה, כפי שדווח בערוץ 2 באינטרנט, אלא רצון קהילתי להיות יחד. אף אחד מהישראלים הוותיקים לא היה שם, זה לא היה אירוע שלהם. באותה מידה, צעירים ישראלים רבים לא לוקחים חלק באירועי הקהילה הוותיקה.
שתי הקבוצות טרם נפגשו. יתכן שהנתק מתחיל בעובדה שהישראלים כאן מבוססים מבחינת מיקומם הבריטי – מרביתם אוחזים בדרכונים בריטיים וחופש בחירה, או בריחה. בעוד הדור החדש הוא אורח בעיר, שיחזור עם סיום הלימודים, ועד אז ינסה לבדוק כל מה שיש לעיר הזאת להציע.
כנראה שתפגשו בהם פחות בגולדרס גרין ויותר בסוהו. גם דעות ליברליות חברתיות ופוליטיות עשויות להשפיע על הנתק – בעוד שישראלים אורחים צעירים בלונדון מתייחסים לישראל כאל אחות שמותר להביע כלפיה ביקורת מתוך אהבה, הוותיקים מתייחסים לישראל מן המרחק כאל אמא שיש לשמור על כבודה. אותו דור צעיר, יאזין פחות לרשת ב’, יקרא את ‘הגרדיאן’, ויאזין לרדיו בי.בי.סי 4 – בליווי טוסט עם מרמייט ותה עם חלב. למוזיקה בעברית הוא יגיע רק כשחבריו המקומיים יבקשו ממנו משהו בניחוח ישראלי.
בשיעורי העברית אני מסתכלת על הרצון העז של התלמידים ללמוד על היהדות, והשמחה על כל דבר שקשור לעברית ולישראל – ויודעת שיש בנו, הישראלים, משהו נוסף שמושך אלינו אנשים מבחוץ. אני מקווה שנמצא את המשהו הזה, שיחבר גם אותנו יחד – כאן בלונדון, ושם בארץ.
*הכותבת היא יוצרת וחוקרת קולנוע וטלוויזיה, וכותבת עבודת דוקטורט בלימודי מדיה בלונדון.
