קראו לו בוגד, מוסר, תמהוני ושמאלני סהרורי. אמרו שיש לשלול לו את האזרחות הישראלית ולהעמיד אותו לדין. דניאל מקובר הוא האיש בעל האזרחות הישראלית-בריטית העומד מאחורי צו המעצר שהוצא לאלוף דורון אלמוג כשהגיע בטיסת אל-על לשדה התעופה היתרו ב-11 בספטמבר. מישהו סיפר לנספח הצבאי, ידידו האישי של האלוף אלמוג (אחיו, ערן זל שירת תחת פיקודו ברמת הגולן), שבשדה התעופה ממתינים שוטרים עם צו מעצר. הנספח מיהר לשדה, עלה על המטוס וביקש מאלמוג לא לרדת. הרמטכל היוצא, משה (בוגי) יעלון – שגם נגדו עומד צו דומה -כבר לא יצא, כמה ימים אחכ, ללונדון לאירוע של האגודה למען החייל עם משתתפים ישראלים מקומיים. אלמוג היה אמור להגיע כדי לגייס כספים למען פרוייקט עלה נגב כפר שיקומי למתבגרים בעלי פיגור שכלי -אותו פרוייקט שלמענו תשיר שרית חדד בלונדון בחודש נובמבר, בניצוח הפורום הישראלי של ה-JNF.
במבט ראשון לא נראה משרד עורכי הדין היקמן אנד רוז כמשרד עורכי דין. לכל היותר משרד רואי חשבון קטן. בחדר הכניסה עובדים בקדחתנות מזכירות ועורכות דין. הררי ארגזי מסמכים, טלפונים מצלצלים. מישהו נדחק אל מתקן המים, מישהי שולחת פקס, ופקידת הקבלה, בטלפון הפנימי, מודיעה לעוד מקובר שהגענו. מאחוריה נשפכים פקסים מהמכונות, שליח נכנס ומותיר אחריו עוד ערימת ארגזים. ההמולה מפנה רק מעבר צר המוביל אל המבוך שבפנים. תמונה טיפוסית של משרד אידיאליסטי. לא משרד עורכי דין מהודר. אפס השקעה בעיצוב.
מקובר ושותפתו, קייט מנרד, מייצגים את המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, המתעד זה תקופה ארוכה הפרות חוק בינלאומי בשטחים, ומנסה להשיג פיצויים לקורבנות ומיצוי הדין עם האחראים.
מה התגובה שלך למה שקרה בהיתרו?
זוהי הפרה חמורה של תפקידו של דיפלומט – לעזור באופן פעיל לאזרח של מדינתו להתחמק ממעצר. לעניות דעתי זה מחוץ להגדרת התפקיד של דיפלומט, והאופן חסר הבושה שבו הם מרגישים חדורי ניצחון בכך שעזרו לאדם להתחמק מצו מעצר בריטי רק מחמיר את המצב.
אם דיפלומט לא יודע איך להתנהג, או שהוא צריך לעמוד בהליך פלילי, או שצריך לבקש ממנו בנימוס לעזוב, ואנשים המבינים טוב ממנו חוק אנגלי והגדרת תפקיד יכולים לבוא ולהחליף אותו, בין אם זה השגריר, הנספח הצבאי, או כל אחד אחר שלא מבין מה הגבולות. הם חצו את הקו ואפילו לא שמו לב. זה מה שזיעזע אותי כל כך, יחד עם זה שדווח ששרון כעס על בלייר. טוב, אני חושב שדווקא בלייר היה צריך לכעוס.
מדוע היה צורך לנקוט בצעד כה חריף?
לאחר אינספור ניסיונות להשיג צדק במערכת המשפט הישראלית, כולל בגץ, פנה אלי המרכז כדי לפעול לעשיית צדק בבריטניה על פי החוק הבינלאומי המאפשר מהלך כזה. אלוף דורון אלמוג נתן פקודה להרוס בניגוד לאמנת ז’נווה 59 בתים ברפיח ברצועת עזה באינתיפאדה. כששמענו שאלמוג מגיע לכאן פנינו לשופט שיוציא נגדו צו מעצר. זה לא הליך פשוט בכלל, כל כך קל להגיד ‘הם אנטישמים’, אבל זה לא סתם שופט, אלא השופט הבכיר ביותר בלונדון, והוא ראה את הראיות שלנו והחליט שיש בסיס למעצר.
למה דווקא ישראל?
אני קודם כל עורך דין שעוסק בזכויות אדם, ועשיתי הרבה מאד עבודה בנושא זכויות אדם לפני ישראל. אבל כאדם וכעורך דין, אני פועל קודם כל במקומות בהם יש כיבוש. הסיבה לכך היא בראש ובראשונה הא-סימטריה שביחסי הכוחות. כאשר יש מלחמה בין שתי ארצות, ישנו דחף תרבותי אצל שני הצדדים, כי כל צד יודע שתהיה לו בעיה חמורה אם, למשל, יתחיל להתעלל בשבויים. כאשר מדובר בכיבוש – חוסר האיזון בין הכוחות הוא מסוכן. מה קורה כאשר הכוח הכובש מפר את האמנות? וכאשר מערכת המשפט המקומית לא ממלאה את תפקידה? כאן המקום לקהילייה הבינלאומית להתערב.
כל הסיבה לאמנות הבינלאומיות הללו כמו אמנת ז’נבה, הוא שהן לקח מתקופת הכיבוש הנאצי במלחמהע השנייה, כשהעולם הבין שכאשר יש כובש ונכבש הוא חייב להתערב כדי לעזור לנכבשים. עבורי כל זה הרבה יותר עצוב ומחודד בגלל הרקע שלי, שישראל, שבמידה רבה צמחה מתוך הזוועות של מלחמהע השנייה, מתעלמת עכשיו מחלק מהלקחים של המלחמה. תן לי להבהיר – אני לא משווה בין השניים, למעט בבסיס החוקי. אני משווה את הנקודה שהם ככובשים, איבדו את המצפן המוסרי שלהם בעיני. זה עצוב אבל ישראל לא מיוחדת בזה. אינדונזיה כבשה את מזרח טימור, עיראק כבשה את כווית, ובריטניה כבשה את עיראק. למעשה זה לא משנה אם הכיבוש חוקי או לא חוקי. האם על העולם לעמוד ולשתוק? הכוח של הכיבוש לפעמים שוכח את המצפן שלו כי הוא כל כך חזק, והדרך היחידה לקרוא לאנשים לסדר, היא בעזרת מערכת משפט בינלאומית.
זהו? האם אין לרקע הישראלי שלך חלק מיוחד בעיסוק הזה?
לא אומר לך כי זה יהיה שקר, שהרקע הישראלי שלי בלתי רלבנטי לסיפור הזה, ובמידה מסויימת ברור שהוא תרם לכך שרציתי לעסוק בזה. כן, זה יותר אישי בשבילי בגלל ניסיון החיים שלי, וגם יותר מאתגר, כי אני צריך להתמודד עם חלק מהזהות שלי. זה שונה ממישהו שגר שם ועשה צבא. כמובן שלמישהו כזה יש פרספקטיבה שונה שלי אין. אבל יש לי חלק מזה ואני רואה את נקודת המבט הישראלית כי המשפחה שלי גרה שם, ורוצה לדעת למה אני עוזר לפלסטינים. הם שואלים אותי שאלות קשות שאני מאמין כי יש לי עליהן תשובות טובות.
מה המסקנות שלך בשלב זה ממה שקרה?
מה שמדאיג אותי בלדבר על עצמי הוא שהפוקוס מתרחק מהמקרים עצמם, מהסבל, מהחוויה היומיומית של הכיבוש, ומ-59 הבתים ההרוסים. זה העניין! זה לא עלי ולא על ראג’י סראני, יור הארגון שאותו אני מייצג. זה על האנשים שגרו בבתים האלו. אני לא הייתי פה היום אם דורון אלמוג לא היה נותן פקודה להרוס את הבתים, והוא הודה בכך במפורש הויכוח הוא רק על מספר הבתים. אלו היו בתים של אנשים כמוך וכמוני, עם בשר ודם. הם היו אזרחים. לא חיילים ולא חמושים של החמאס, אלא אזרחים פשוטים ועניים שהרסו להם את הבתים. זה היה עונש על משהו שהם לא עשו ושאף אחד לא טען שהם עשו. אז למה זה קרה? זו השאלה שאני מקווה שישראלים שואלים את עצמם היום, ולא למה דורון אלמוג היה צריך לשנות את תכניות הנסיעה שלו לאנגליה. ואני מקווה שהמהלך לא יגרום לגנרלים להפסיק לטוס, אלא יגרום למפקדים בשטח לחשוב פעמיים אם מה שהם מבצעים ראוי.
