בורז’ואה נולדה בצרפת ולמדה מתמטיקה בסורבון. לאחר לימודיה החלה לעסוק באמנות, התחתנה עם מבקר האמנות, רוברט גולדווטר, ועברה בעקבותיו לניו-יורק – שם נולדו שלושת ילדיה. למרות שהציגה במשך שנים, עבודתה לא זכתה להערכה עד שנות ה-80, אז החלו מבקרים, ובראשם סטיוארט מורגן, לגלות עניין מחודש בה. באותו זמן גם התוודתה לראשונה, שהדימויים איתם היא עובדת הינם כולם אוטוביוגרפיים, ונעוצים בטראומת ילדות שמקורה במערכת היחסים הסבוכה שלה עם אביה, שהביא את הפילגש שלו לגור בביתם במסווה של מורה לאנגלית. מאותו הרגע בו סיפרה בגילוי לב ובפרטי פרטים את סיפור הסקנדל המשפחתי, החלה להירקם סביבה תעשייה פסיכולוגיסטית שכללה מבקרים פרוידיאנים, קלייניאנים, לאקאניאנים וצבא של פמיניסטיות שהיו מוכנים לנעוץ את שיניהן בהתלהבות, באמנות שהציעה פרשנויות אדיפליות וחרדתיות.
בורז’ואה מעולם לא התנגדה למיתולוגיה המינית והפסיכולוגית שנוצרה סביבה. להיפך, היא קיבלה זאת בזרועות פתוחות. בשנות ה-90 כבר נחשבה לסלבריטאית, והפורטרט המפורסם שלה, שצולם בידי רוברט מייפלת’ורפ, מציג אותה מחייכת בעודה נושאת תחת זרועה פאלוס ענקי. מהבחינה הזו, התערוכה בטייט היא ניסיון נוסף להאדיר את הפאתוס סביב חייה ודמותה.
העבודות המוקדמות בתערוכה מזכירות במעט את ברנקוזי וג’קומטי, וחלקן מושרשות עמוק בסוריאליזם ובדוקטורינות דושאניות. לאוצר המילים הסוריאליסטי מתווספות גם עבודות יד שמתפקדות כדמויות פטיש אפריקאיות, טוטמים או ישויות סימבוליות בעלות איכויות מאגיות. עבודותיה משנות ה-60′ כבר לוקחות את הסוריאליזם למחוזות כאב נפשי, כנות מינית ואכזריות גופנית, שמגיעות לשיא בעבודה ‘חורבן האב’ מ-74′. העבודה, שמתארת אב היושב לשולחן האוכל ונטרף על ידי משפחתו, נעשתה בתקופה בה אמנותה של בורז’ואה הייתה כה ספוגה בכאב עד שאי אפשר היה לדבר עליה בכלים אמנותיים. ?
התערוכה מגיעה לשיאה עם עבודות התאים- סדרה של חדרים וכלובי מתכת ענקיים עמוסים באובייקטים סימבוליים שעוסקים במערכות יחסים, במיוחד בזו של בורז’ואה עם אמה. האם מופיעה בעבודות רבות בדמות עכביש ענק, שבדומה לאם, מתפקד כישות מגינה ועוטפת. עבודת כלוב מוקדמת כזו כוללת גיליוטינה המאיימת ליפול על מודל הבית בו גדלה האמנית.
?זהו גם הרגע בו מתחילות להתעורר מול העבודות שאלות בעייתיות. ברגע שאנחנו למדים על התסבוכת האדיפלית של בורז’ואה, הופך הסימבוליזם לברור מדי, התיאטרליות לפשטנית והחזרה על הסיפור למעייפת. מצד שני, הדרישה הביקורתית הזו לאיפוק, כרוכה בעובדה שהתפישה שלנו על אמנות גובשה בידי גברים. מהבחינה הזאת, הניסיון לשווק את בורז’ואה כגיבורת תרבות נשית מסווה דיון הרבה יותר מסובך בקשר ליחסי הכוחות בין גברים ונשים באמנות. על כל פנים, בין אם אתם נמנים על מבקריה שטוענים כי מדובר בקלישאות תרפויטיות ויצירה פשטנית, או על חסידיה שטוענים כי האישי הוא פוליטי – שליטתה המופתית של בורז’ואה בחומר מספקת אינספור רגעים אמנותיים טוטאליים, מאלפים ובלתי נשכחים.?
עד – 20/1. א’-שבת 10:00-18:00, ו’ ושבת עד 22:00. £8-£10.
Tate Modern, Bankside, SE1
Tel: 020-7887 8888
Tube: Southwark / Blackfriars
