אני נכנס לאולם ההרצאות ושומע קריאות שהולכות ומתגברות: “אינתיפאדה! אינתיפאדה!”. כ-100 מפגינים זועמים מכתרים את המקום. “איפה חן? איפה חן?”, מישהו צורח. קולות המפגינים ממשיכים לעלות בליווי תופים ומוזיקה רועשת ממערכת סטריאו שהם הביאו עמם. הם מכים על הדלתות כאילו מנסים להפיל אותן. הם מקיפים את החלונות ודופקים עליהם עם דגלי פלסטין. הם צועקים: “חן, פושע מלחמה! צא החוצה!”. הסטודנטים בתוך החדר בפניקה. סטודנטית אחת בוכה ואני רץ לחבק אותה, כשאחד החלונות נפרץ וממנו קופצים פנימה כמה מפגינים עם כאפיות, ששואגים “תחי פלסטין!”, יהודי מבוגר בחדר צורח בחזרה: “צאו מכאן!”. אישה מבוגרת ומבועתת צורחת גם היא. הסטודנטית ממשיכה לבכות. שני סטודנטים יהודים נכנסים לחדר ומספרים לי שתקפו אותם בחוץ…
זה אולי נשמע כמו תסריט מסרט אימה, אבל זה תיאור של רגעי הזוועה מהאירוע שבו השתתפתי באוניברסיטת קולג’ לונדון (UCL) בשבוע שעבר. הוזמנתי לשתף שם את סיפורי האישי כמרצה אורח על ידי CAMERA – ארגון המחויב לייצוג הוגן של ישראל בתקשורת הבינלאומית, שפועל בקמפוסים ברחבי העולם. שבועות ספורים לפני ההרצאה, הקבוצה הפלסטינית בקמפוס החלה בקמפיין מאסיבי לבטל את הרצאתי, שכלל לחץ על אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה.
זו לא הפעם הראשונה שזה קרה לי בלונדון. גם ב-2014, כשהוזמנתי לדבר ב-KCL, הסטודנטים האנטי-ישראלים נקטו באותה טקטיקה וכתבו להנהלה כי להביא פושע מלחמה שהשתתף ברצח עם לקמפוס שלנו יהווה איום לביטחון של כלל הסטודנטים. שם האירוע דווקא כן התקיים, אך מול כ-50 סטודנטים שהפגינו במהלכו עם דגלי פלסטין ומדבקות על הפה.
סרטון מהאירוע:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
“לא לאפשר ל’רוצח’ חן מזיג לדבר בקמפוס”
בהרצאותיי אני משתף את הסיפור של ישראל מנקודת מבט אישית; על איך שסבי וסבתי מצאו מקלט בארץ כשגירשו אותם מעיראק ומצפון אפריקה. על איך שבגיל 12 ניצבתי צעדים ספורים מפיגוע טרור בגלידרייה בפתח תקווה. על איך שבצבא בחרתי להיות קצין סיוע הומניטרי מטעם יחידת תיאום פעולת הממשלה בשטחים ושירתי כקצין במשך כחמש שנים, כשעיקר עבודתי הייתה למען הפלסטינים, דרך תיאום אזרחי (כן, יש יחידה צבאית שעושה רק את זה!). ועל כמה שאני מאמין שדיאלוג הוא הדרך לשלום, הבנה של האחר כנגד שנאה.
ארגון הסטודנטים ב-UCL נכנע ללחץ ומספר ימים לפני האירוע דרש לבטלו. אולם, בהתערבות הנהלת האוניברסיטה, האירוע נקבע מחדש – יום לפני המועד. הגעתי למחרת וכבר ראיתי במדיה החברתית שהקבוצות הפלסטיניות בלונדון, ביניהן החברים של אל-אקצה (ארגון המזוהה עם החמאס), ביקשו מכולם להגיע להפגין באירוע ולא לאפשר ל”רוצח” ולמשתתף ב”רצח העם”, חן מזיג, לדבר בקמפוס.
מאמרים קשורים
בסביבות השעה 19:00 הגעתי לנקודת המפגש, אותה תיאמו עבורי משטרת הקמפוס, והחביאו אותי מעבר לחומה כדי שלא יראו אותי. בינתיים, המפגינים השתלטו על האולם שבו תוכננה ההרצאה והאורחים נאלצו לעבור לחדר אחר. המפגינים רדפו אחריהם והצליחו להשתלט גם עליו, אז הם עברו לחדר נוסף באוניברסיטה, שאליו הגעתי. בחדר הזה ראיתי פרצופים מבועתים של כ-12 סטודנטים יהודים ואז פתאום מישהו צעק: “הם באים! תסגרו את הדלתות!”. כוחות הביטחון של הקמפוס נעלו אותנו והכנופיה הפנאטית החלה לצעוק, להפגין ולהכות בקירות, בדלתות ובחלונות.
סרטון נוסף מאותו אירוע:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
“כשהשירה עלתה על הצרחות, לרגע היינו עטופים בתחושה של אחדות”
לא הייתי מוכן שיעצרו אותי מלדבר והרמתי את קולי מול קהל של כ-25 יהודים, תוך ניסיון להתגבר על צרחות המפגינים. סיימתי לשתף את סיפורי ואמרתי למשתתפים שלא יאבדו תקווה ושזה סיפורה של ישראל – ארץ שנבנתה על תקווה, שעל אף שהיא לא מושלמת אנחנו ממשיכים לנסות. פתאום סטודנטית אחת החלה לשיר את התקווה ואז כולם הצטרפו. כך, כשהשירה עלתה על הצרחות, לרגע היינו עטופים בתחושה של אחדות.
לאחר מכן, פתאום שוטר אחז בי ואמר לי שאני חייב לעזוב את הקמפוס. הם הלבישו אותי במעיל משטרה זוהר והורו לי לבוא אחריהם בריצה. יחד עם עוד שני סטודנטים יהודים יצאנו מהחדר למראה המפגינים שצעקו “בושה!”. השוטרים זירזו אותנו לרוץ אחריהם ולא לעצור. אחת המפגינות רדפה אחרינו ורצנו מהר יותר. דרך מסדרונות מפותלים הגענו לדלת היציאה מהקמפוס, ואז, בסמטה חשוכה, השוטרים שחררו אותנו ואמרו: “יצאנו מהקמפוס. אתם בטוחים עכשיו. לילה טוב”.
