למען האמת, נפלא פה. רוב מכריי היו משוכנעים שמרגע שתונחת החותמת על דרכוני, ייחרץ דיני. הם ידעו כמה אהבתי את אנגליה וכמה לא אהבתי את ישראל. זו לא הייתה שאלה של איך ולמה, אלא של מתי ואיפה. האם זה יקרה מיד כשאנחת או רק אחרי כמה ימים, האם זה יקרה בתא השירותים של נתבג או על פסי הרכבת בדרך, האם אעשה שימוש בנשק חם או אולי פשוט אשליך עצמי ממקום גבוה.
לדעה זו הייתי שותף גם אני. ההערכות שלי לגבי התזמון היו אפילו נחרצות יותר. לו הייתי צריך לשים את כספי, הייתי מהמר על כך שאת הדרך מסטאנסטד לארץ הייתי עושה בתא המטען, בתוך ארון. אלא שבעזרתם האדיבה של בני משפחת ג’יימסון האיריים, החזרה לארץ הפכה להיות ענן אחד גדול ומעורפל שנגמר תחת שמיכה חמה בבת הורי בירושלים. ואז בא ההלם. ואז בא הדיכאון. אבל מכיוון שלא כיף לדוש לא בזה ולא בזה נדלג ישר לשלב הבא: המהפך.
שני אנשים הצילו אותי מלהפוך לסטטיסטיקה. האחד, אנגלופיל נרקוטי, חבר משכבר הימים. מחובר לאנגליה יותר מהאיש שעל חשבונות החשמל שלו כתוב דאונינג 10. ביקרתי אותו במקום העבודה שלו. הוא מאזין לבי.בי.סי באינטרנט וצופה להנאתו בצילומים של פקקי תנועה על ה-M1. בחיי. כשהייתי באנגליה, הוא אמר, כל מה שהיה אכפת לי זה מה קורה בארץ. הייתי מחובר נון סטופ לשמוע אם היה פיגוע, אם יש שביתה, אולי משבר בממשלה. עכשיו, שאני כאן, זה לא מעניין אותי. תסכים איתי, הוא הוסיף, שהרבה יותר כיף לדסקס פקקי תנועה מאשר פיגועים ומשברים קואליציוניים. יש משהו במה שהוא אומר. הפקק ב-M1 השתחרר.
השני היה נהג מונית שגר פעם בלונדון. הוא אמנם חתך אנשים על הכביש וקילל, אבל לפני שהוא חתך הוא אותת, וכשהוא קילל הוא אמר ישראלים מגעילים וסימן להם עם שתי אצבעות ולא עם אצבע משולשת אחת. ‘איך שאתה נכנס בברנט סטריט למעלה, הוא אמר לי. פונה בצ’רצ’ סטריט – שמה הייתה המסעדה של סחבק. וואלאק, החמין הכי טוב בהנדון. וכך, בשנייה שנודע לנו שבאנו מאותו מקום – הפכנו אני ונהג המונית לאחים. כאילו שירתנו יחד באותה יחידת עילית, כאילו שאנחנו קרובי משפחה. הופרדו בלידתם. שני אנגלים במדבר הלבנט השחון בין ירדן וים.
ואז נפל האסימון. באנגליה, תמיד הייתי ישראלי. לא משנה כמה הייתי מתאמץ, לעולם לא היה לי סיכוי להיות משהו אחר. ופתאום אני אנגלי. אני ונהג המונית. הוא מאותת לפני שהוא חותך, אי אומר תודה כשאני מקבל את העודף מהמוכר בקיוסק. או לפחות משתדל. לראשונה בחיי, אני אנגלי. או אם להיות מדויק, הישראלי הכי אנגלי בישראל. הרבה יותר טוב מלהיות האנגלי הכי ישראלי באנגליה, או אם להיות הכי מדיוק, סתם ישראלי באנגליה. כי זה בדיוק מה שהייתי. אבל עכשיו יצאתי מזה. אז מי אמר שלא כיף בארץ. למען האמת, נפלא פה.
