בגיליון האחרון הודגש הפער שהלך ונפער בין הרחוב הבריטי להנהגתו. בעוד אירגונים שונים מנסים לבודד את ישראל, להחרים את מוצריה ולהושיב קציני צהל על דוכן הנאשמים, הבין רחוב דאונינג לליבה של ישראל כמדינה הנלחמת בטרור. לכך יש לצרף את הקשר האמיץ שחיבר בין צבאות שתי המדינות ובין השירותים החשאיים שלהן.
עתה ניתן לומר בזהירות כי בריטניה מגלה סימנים של חוסר סבלנות כלפי קואליציית הימין בירושלים. השינוי האפשרי בא לידי ביטוי בסירובו של גורדון בראון להצביע נגד דוח השופט גולדסטון במועצת זכויות האדם של האום. הוא ועמיתו הישראלי אף החליפו ביניהם בטלפון דברים קשים, במהלכם טען בראון כי ישראל יכולה הייתה לחסל את הבעיה באמצעות הקמת ועדת חקירה משלה.
עתה מובילה בריטניה יוזמה משותפת עם צרפת, על פיה הדוח לא יגיע למועצת הביטחון בניו-יורק, אבל יחזור לג’נבה ושם תתבקש ישראל לחקור את אירועי עזה כדי להורידם מסדר היום הבינלאומי. יהיו כאלה שיראו בכך המשך למגמה הבריטית, שדווקא נטתה חסד לישראל בשנים האחרונות. אותה בריטניה שהעניקה לישראל את כל הזמן הדרוש להביס את החיזבאללה בעימות הלבנוני האחרון. אולם נראה כי המבצע ברצועה וממשלת נתניהו-ליברמן-ישי טרפו את הקלפים.
לונדון לא סובלת את תעלולי ההתנחלויות של ביבי ומסרבת, למרות הבטחותיה, לשנות את החוק המאפשר העמדה לדין של רמטכלים לשעבר המבקרים בתחומה. ביטוי לכך שהעמדה הבריטית מתקשחת העניק שר החוץ, שהשמיע דברים חריגים בחריפותם, כאשר עמד לצידו של המלך עבדאללה במהלך ביקורו בירדן.
דויד מיליבנד גינה את מה שכינה הפרות ישראליות במזרח ירושלים וכינה את ההתנחלויות מכשול להסדר. הוא אף מצא לנכון לומר שכל חלופה לפתרון שתי המדינות תהיה קודרת ולא מבורכת. דברי השר אינם זקוקים לפרשנות – פיתרון אחר יביא למלחמה ויהיה תחילת הסוף של תקוות הדו-קיום. פעולות הבנייה בשטחים תמשכנה להוות אבן נגף בין שני הצדדים, בעיקר לאחר שאפילו בוושינגטון כועסים על הדרך בה הצטרך ברק אובמה לרדת מהסולם הארוך עליו הוא עלה בנאום קהיר המפורסם שלו. אפילו לכידתה של ספינת הנשק האיראנית, תוכנית הגרעין של טהראן וייסורי הצבא הבריטי באפגניסטן לא יכולים להמעיט מתחושת המועקה היורדת על רחוב דאונינג כלפי כוונות השלום של ישראל.
הפטרוזיליה כנשק אנטי-ישראלי חדש
דיווחים שגרתיים על מהלכי חרם חדשים מעוררים בנו לרוב פיהוקים. אחרי המרצים, המורים, העיתונאים, האיגודים המיקצועיים, האדריכלים והכבאים מה כבר יכול להדיר שינה מעינינו? אבל בשבוע השני של חודש נובמבר החרם המציא את עצמו מחדש. יוזמיו הניחו על הכוונת שתי רשתות שיווק – ‘וייטרוז’ ו’מוריסון’. הם יקראו לצרכנים שלא להתקרב למוצרים הישראליים ויערכו משמרות מחאה מחוץ לחנויות. הם אפילו לא מקפידים לערוך הבחנה בין מוצרי שטחים לבין מוצרי קו ירוק. לטענתם התווית מיוצר בגדה המערבית מביאה רבים לחשוב שמדובר בסחורה פלסטינית מקומית.
הלקוחות יקבלו מידע על מקורם של המוצרים ואלה המתגוררים באיזורים בהם המרכולים לא מצויים, יוזמנו להביע את מחאתם בסניפי ‘מרקס אנד ספנסר’ ו’קו-אופ’. בשבועות הבאים יגיע אולי תורם של ‘טסקו’ ו’סיינסברי’ס’. מהי ההצלחה שאליה מקווים? להוציא את ה’ביסלי’ מהחנויות ולהכניס קציני צהל לקלבוש.
טייק איט איזי, ג’ט
יהיו כאלה שיאמרו שהמלחמה על המדפים מחווירה לעומת ההחלטה להציב את ישראל על מפת הטיסות הזולות של אירופה. לא הרבה שמו לב לכך שטיסת הבכורה של איזי ג’ט לישראל וממנה התרחשה בשני בנובמבר, יום השנה להצהרת בלפור. יש להניח שמשק כנפי ההיסטוריה לא הגיע לאוזניהם של מנהלי החברה, אולם צירוף המקרים אירוני במיוחד. לפני 92 שנה הבטיח הלורד המפורסם בית לאומי לעם היהודי, ואותו בית מצורף עתה סוף סוף למועדון המכובד, אליו ניתן לטוס ב-80 פאונד לכל כיוון.
איזי לא העניקה לנוסעי טיסת הבתולין שלה כוסות שמפניה והטייס נמנע אפילו מהנפקתה של הצהרה חגיגית. עבורה הייתה זו החלטה עסקית יבשה, המתייחסת לתל-אביב בדיוק כמו למאלגה ולאגדיר. אולם קדמה לטיסות סידרה של חגיגות רחוב לונדוניות, בהן הוצגה תל אביב כ-תפוז הגדול. יש לקוות שהמתחרים יפנימו את כניסתו של השחקן הכתום למגרש ויתחילו להוריד מחירים.
קצרצרים
***גלעד עצמון, המוזיקאי הישראלי-לונדוני, סבור כי שריפת בתי כנסת היא צעד הגיוני משום שישראל היא מדינת העם היהודי, וכל פעולה אנטי יהודית תיחשב לנקמה פוליטית לגיטימית על מעשי ישראל. הוא קורא לנאסא למצוא עבור היהודים מדינה על כוכב אחר וממליץ על ספרו של שלמה זנד המסוקר בגיליון החודש: ליחצו כאן לקריאה.
***עם תומכים כאלה מי צריך אויבים? ניק גריפין, מנהיג הימין הקיצוני הבריטי, מעיד כי הפך לאויבם של האנטישמים הבריטים בגלל שהגן על פעולת צהל בעזה.
***חרם או לא, שני סרטים ישראליים – ‘עג’מי’ ו-‘השמצה’, קיבלו פרסים בפסטיבל הסרטים של לונדון.
