ג’והן הארי היה רוצה לחגוג את יובל הששים של המדינה היהודית, אולם אין הוא יכול. את נחיריו ממלא ריח חריף של צואה היוצאת לה מההתנחלויות בגדה המערבית ונוחתת היישר על ראשה של האוכלוסייה הפלסטינית באזור. הנה הוא עומד ליד אחד מאותם הנהרות המצחינים הצהובים-חומים וקצין הבריאות הראשי, דר באסם סעיד, אומר לו שהחרא זורם לו אל תוך מאגרי המים ואם לא יעשה דבר לעצור את הזרם, אנשים יתחילו למות. ביוב גולמי, כותב הארי, נשאב כל יום על ידי הביוב של היישובים היהודים, בתוך צינורות פלדה גדולים,היישר אל תוך אדמה פלסטינית. משם הוא יכול להיכנס אל תוך מי התהום ולהפוך לרעל.
ומה עושים הישראלים? כדי להעניש את תושבי עזה על שהצביעו שלא בדרך הנכונה עבור החמאס, הם אוסרים על הכנסה של חלקי חילוף לצינורות ושל מלט הנחוצים לתיקון מערכת הביוב. התוצאה? מי השופכין עומדים בתוך בריכות המוחזקות על ידי סכרים רעועים והם כמובן נרקבים. בחודש מרץ אחד מהם נפרץ כשהוא מטביע תינוק בן תשעה חודשים וסבתו בתוך צונמי של פסולת אנושית.
איך כל זה קרה? שואל בעל טור שכבר כתב בעבר מאמרים אנטי-ישראלים מובהקים. הוא מחזיר את קוראיו לשנת 1948 ובוחר לצטט דווקא מההיסטוריון אילן פאפא אודות אותה תוכנית דלית מפורסמת בעזרתה זמם דוד בן גוריון לגרש את האוכלוסייה המקומית בכוח. הוא קורא לישראל להחזיר את הפליטים ומעריך כי רק עשרה אחוזים מהם ירצו לשוב לבתיהם.
ישראל, הוא מסיים, המתעלמת מריח הצואה שלה הנשאבת אל תוך פלסטין, צריכה לשאול את עצמה איזה סוג של מדינה היא רוצה להיות בששים השנים הבאות.
