דרמה קווין

מה שהחל בתור פרוייקט סולו הפך למשהו שונה לחלוטין לאחר שאלברן הקליט מספר קטעים בניגריה עם טוני אלן, המתופף והמנהל המוזיקלי של אפריקה 70 – להקתו של פלה קוטי. הקשר בין אלברן למלך האפרוביט התחיל כשאלברן כתב על אלן את השיר ‘מיוזיק איז מיי ראדר’ של בלר. אלן שמע על המחווה והזמין את אלברן להתארח בהופעה שלו בפריז. אחרי אותה הופעה, הוא טס ביחד עם המפיק של ה’גורילאז’, ‘דיינג’ר מאוס’ (שגם הפיק את האלבום של ‘הטוב, הרע והמלכה’), להקליט עם אלן בניגריה. אל השניים הצטרפו במהרה פול סימונון, הבסיסט של הקלאש, וגיטריסט ה-Verve, סיימון טונג. אבל אפילו עם כל השמות המפוצצים הללו, אלברן מצליח למקד את תשומת הלב בשירים עצמם שהינם מצוינים.

בעוד ש’בלר’ תמיד היו חצופים, אלברן מוצא עצמו בשנים האחרונות נסחף לדכדוך, מזמזם מלודיות טרגיות ונכסף לימים טובים יותר. נדמה שהעליזות שאפיינה אותו בתקופת הבריט-פופ נטשה אותו לתמיד לטובת ביקורת פוליטית נוקבת על טוני בלייר. גם הסכסוך עם גרהאם קוקסון לא עשה לו מי יודע מה טוב ובטח שלא האופן בו ירדו עליו במשך שנים מעריצי ‘אואזיס’.

פרוייקט ה’גורילאז’ אפשר לאלברן להסתתר מאחורי דמויות מצוירות אך החזרה שלו לאור הזרקורים עדיין מלווה בתחושות קשות. האלבום של ההרכב החדש מלא בעצב ומתמקד בלונדון, על כל רבדיה ומגרעותיה. אלברן המהורהר משחק דמויות ששותות כל היום כי המדינה במלחמה (Kingdom of Doom), ומבלה את יום ראשון אבוד במלנכוליה (‘היסטורי סונג’).

אבל חבריו של אלברן שומרים עליו שלא ישמע כמו עוד בכיין בסגנון ג’יימי קאלום או ג’יימס בלאנט. נוכחותו של פול סימונון בולטת, ונגינתו הרזה יחסית והלא סנטימנטלית משתלבת היטב במקצבים האפריקאים. הקלאש, כזכור, היו אחראים יותר מכל להקה אחרת לאינטגרציה בין Pאנק לרגאיי ונשאו את דגל הרב-תרבותיות והרב-לאומיות של לונדון.

כצפוי, המוזיקה של TGTBTQ היא שילוב של המנגינות המתוקות, הקלידים והקול הכל כך מזוהים של דיימון אלברן עם מקצבים אפריקאים (בהם התנסה בפרויקט הסולו ‘מאלי מיוזיק’), רגאיי ודאב, וטקסטים פוליטיים, אותם הוא מעדיף להגדיר כשירי אהבה פוליטיים. עד כה יצאו שני סינגלים מוצלחים:’הרקולין’ ו-‘קינגדום אוף דום’, ואת עטיפות האלבום והסינגלים אייר פול סימונון, שמאז ימי הקלאש ניגן בלהקה בשם Havana 3-AM, ובעיקר עסק באמנות.