המערכה הפותחת של ההצגה, A Dolls House, מרגישה כמו מחצית ראשונה ללא שערים במשחק כדורגל; קודם מוצגות הדמויות המרכזיות, אחר כך השחקנים מוסרים אחד לשני משפטים שלא מובילים למקום מרגש במיוחד, והעלילה מתחילה להירקם אבל לאט מדי ונמתחת עד לכדי שעמום. כמו בזמן מחצית, גם כאן כשיש הפסקה בין הסצנות אפשר ליהנות ממוזיקה נהדרת ומופע אקרובטי שמבצעת הבמה המסתובבת המעוצבת בחוכמה. במחצית השנייה כבר מגיעים לפואנטה של המחזה, אבל מחזיקים אותנו במתח עד הדקה ה-90 למהלכים מפתיעים ומנצחים.
זה ערב חג המולד בעיירה כלשהי בנורווגיה. טורוולד הלמר (דומיניק רוואן) הוא בנקאי שקיבל קידום רציני בעבודתו ואשתו, נורה הלמר (האטי מורהאן), מאוד מאושרת מהמשכורת שהוא עומד להרוויח. תשע שנים לפני כן, טורוולד היה על סף גסיסה והחלים בעקבות שהות באיטליה. מאז מבקר אותו מדי יום רופא מצוברח למדי עם בעיות בריאותיות משלו – דר ראנק (סטיב טאוסנט). חברה ותיקה של נורה, כריסטין לינדה (קרוליין מרטין), מפתיעה אותה בביקור ומבקשת שבעלה ימצא עבורה משרה בבנק. נורה מסכימה וגם מאוד רוצה לשתף אותה בסוד שהסתירה מבעלה במשך שנים.
העלילה שכתב הנריק איבסן ב-1879 אמורה לשמש רקע מיקרו-קוסמי למסר מאוד חדשני ונאור לסוף המאה ה-19 בנוגע לשוויון בין גברים לנשים. אז למה ההצגה מועלית עכשיו שוב? נראה שחלק מאותם רעיונות קדומים עדיין שוררים גם כיום, ודרמה תקופתית שכזו אמורה לגרום לנו לחשוב שמצד אחד, התקדמנו הרבה בתור חברה אנושית, ומצד שני, לא התקדמנו מספיק.
בעניין דומה, גזענות, עולה שאלה זהה על צבע עורו השחום של השחקן המגלם את דר ראנק. ידוע שבתקופה ההיא בנורווגיה היה נדיר למצוא אדם שחור העוסק ברפואה מערבית. האם יש כאן ניסיון לנטוע בנו הטלת ספק נוספת, שמה שנראה לנו מובן מאליו כיום לא היה כל כך מובן אז? או למה שבכלל נעיז לשאול את השאלה הזו, למרות שאנחנו יודעים כי המחזה מנסה להיות נאמן למקור?
עם זאת, השחקנים עושים את עבודתם נאמנה ואמינה, במיוחד השחקנית הראשית, האטי מורהאן – למרות שהעלילה לא סוחפת מספיק והדיאלוגים לא שנונים, מלבד הברקות מעטות. בנוסף, בניגוד להצגות אחרות, קל מאוד לעקוב אחר כל מילה מדוברת משום ששפת התרגום לא ברמה גבוהה מדי, הדיקציה נהגית בבירור, והאולם האינטימי והחביב של הדיוק אוף יורק ניחן באקוסטיקה מושלמת להצגות כאלה.
לסיכום, אפשר לוותר. אבל אם אתם כבר שם, אל תוותרו על המחצית השנייה.
