זו הייתה, כנראה, המלחמה המתוקשרת ביותר שידעה ישראל. דיווחים חיים משדה הקרב של החיילים ושל העורף, הפכו את כולנו לגנרלים של ספה; מנתחים את המצב, את הקרבות, את נאומי הפוליטיקאים והחדשות – ומסבירים זה לזו למה ניצחנו/הפסדנו במלחמה.
אני קודם כל ישראלי, אחכ יהודי ורק אחכ אורי גלר, מגדיר עצמו מכופף הכפיות שבקרוב יחגוג יומולדת 60. הייתי בבית באנגליה כשהמלחמה פרצה. ראיתי את השידורים מישראל ורציתי לעזור. אשתי והמנהל שלי הצטרפו, והגענו לבקר במטולה, בקריית שמונה, ואפילו עלינו לבקר את החבר’ה בלבנון.
גלר מדבר בשטף ובהתרגשות כשהוא מתאר את הביקור במקלטים ובבתי החולים בצפון. על ידי נפלו טילים וקטיושות. אזרחים שיצאו לרחוב הסתכנו. אי אפשר היה לדעת מתי והיכן יפלו הקטיושות. חלק מטיל שנפל סמוך אליו הוא לקח אתו לאנגליה. הבאתי חלק מהטיל שהתפוצץ על ידי וגם את הכדורים שהוחדרו אליו להעצים את הנזק, והצגתי אותו כשהתראיינתי לטלוויזיה. כך אני מנסה לתרום את חלקי להסברה, הוא אומר.
כושר ההסברה של ישראל בחול תמיד מאכזב אותי. הערבים מגיעים למנזרים, לאוניברסיטאות ולרשתות הטלוויזיה. להם יש מכונה משומנת היטב שחולשת לא רק בבריטניה אלא בכל מדינות העולם. הם מצליחים לגרום לאיש ברחוב לקבל את התפיסה שאנחנו, הישראלים, הם האוייבים התוקפנים.
הוא סבור שמדינת ישראל צריכה להשקיע בהסברה הבינלאומית גם אם המחיר יקר. צריכה להיות לנו רשת הסברה בכל השגרירויות בעולם, ולגייס אנשים דוברי אנגלית רהוטה שמבינים לחלוטין את הצד שלנו. אם לא, הוא מוסיף, האווירה תמשיך להיות אנטישמית. גלר, שעל גדר ביתו נכתב יהודי בצבע אדום לפני כשנתיים, סבור שהאנטישמיות לובשת צורות משתנות. אני לא רוצה לעשות הכללות, אבל בפירוש קיימת אנטישמיות בקרב גורמים מסויימים גם בתקשורת. הוא מדגיש.
המלחמה הזאת הייתה ברכה לבטלה. המטרות לא היו ברורות וגם מה שנראה כמטרות לא הושג. נהרגו המון חיילים ואזרחים בשני הצדדים, ונשפך עוד דם, אומרת נורית גרינשטיין (50), רוח במקצועה שחזרה ללונדון אחרי שהות בחיפה בימי המלחמה.
המתח בין העולם הערבי למערבי נובע, לדעתי, מאיסלאמופוביה. כל המוסלמים ‘הפכו’ לתומכים בטרור, ואם שמים על כל דבר תוויות של טרור אז מותר להילחם בו. אין ספק שיש קשר בין מה שקרה בישראל למה שקורה בעולם. זו מלחמה של העולם המערבי ואנחנו נציגיו. בלי הגיבוי של ארהב לא היינו יוצאים למלחמה. ואם לישראל הייתה כוונה לשקם את כוח ההרתעה שלה – אני לא יודעת אם היא הושגה.
על החוויה של שהות בצל הטילים שנפלו על חיפה, היא אומרת, שלהיות בתוך הסיטואציה דורש כוח התמודדות, אך לפעמים הדאגה מרחוק גדולה יותר. כשאת קרוב את כאילו יודעת איפה הקטיושות יפלו, באיזו שכונה כן ובאיזו לא. אולי זו תחושה סובייקטיבית, אבל היא עזרה לי – מלבד פעם אחת כשטיל נפל כמאה מטר ממני. זה היה מפחיד, שיבש את שגרת החיים ולגמרי לא נעים.
גרינשטיין לא מאשימה בקונפליקט את העם הלבנוני או הפלסטיני. הכעס שלי הוא כלפי המנהיגים בשני הצדדים. צריך לדבר כדי לפתור את הבעיה. ברור שזה לא יהיה מיידי, אבל צריך להשמיע את קולנו בהפגנות ובמעשים. לדעתה לא חשוב מה מסבירים או את מי מציגים כמנצח. אני מאמינה שבשני הצדדים חיים אנשים שרוצים שיהיה להם טוב, ומגיע להם שיהיה להם טוב. אחת ההשפעות המטרידות של המצב, שכצורך השעה שוב יועברו לביטחון משאבים כלכליים, ושפרויקטים לקידום ייעצרו.
בימי המלחמה שהתה רותי חלבני (42), זמרת אופרה ומורה לפיתוח קול, בחיפה, בעין הוד ובאזור טירה, ונקלעה לזירה בו נפל טיל כשהייתה בדרך, בשטח פתוח. 14 שנה אני גרה בלונדון, אבל המלחמה המסוימת הזו גרמה לי להרגיש שאני רוצה לתרום לישראל מהכישורים שלי וכל מה שאני מחוייבת לו כאדם. היא מספרת. לדעתה, בעזרת המוזיקה אפשר להביא לשינוי ולדו-שיח. המלחמה הזו היא כמו ריב בין בעל לאשה שחוזר על עצמו כל הזמן. מחליטים על הפוגה אבל לא פותרים את הבעיה. יש הפסקת אש מלאכותית, אבל בעצם אף צד לא בא על סיפוקו.
חלבני טוענת שיחסי הציבור של ישראל עלובים במיוחד, ויש מקום וצורך לפתח אותם. היא מאמינה שלמרות הפוטנציאל הרב שיש בארץ, אין לנו מספיק דוברי אנגלית רהוטה כדי לבצע את העבודה בצורה מכובדת, בדומה למה שההסברה הערבית עושה. ההתאסלמות ברחובות לונדון, מדגישה חלבני, באה לידי ביטוי לא רק במספרים אלא בעובדה שהם מחפשים סיבה לשנוא אותנו. היא מאמינה שהפתרון תלוי בהקשבה. אנשים שלא מקשיבים להם הופכים מסוכנים. הם הורגים ומוכנים לפוצץ את עצמם אם הם לא מקבלים את תשומת הלב שהם מבקשים. זה עניין פסיכולוג, לא רק פוליטי. אפשר לגרור אנשים לפעילות לגמרי מטורפת באמצעות עבודה פסיכולוגית – אך באותם אמצעים אפשר לעבוד הפוך ולהשיג תוצאות, היא מסכמת.
מאמרים קשורים
מתוקף תפקידו מצא עצמו עמוס אור (59), במלחמה הזו על תקן שגריר. אור מכהן כמנהל חב’ כרמל-אגרקסקו בבריטניה. כמי שמצוי באינטראקציה יומיומית עם מספר רב מאוד של סוחרים בריטים מכל שכבות האוכלוסייה, הוא שמע מה הם חושבים, מה הם יודעים ובעיקר מה הם לא יודעים וזה גרם לו לעסוק, לא רק בשיווק הסחורה הישראלית, אלא גם ברציונאל שמאחורי המלחמה.
לא חיכיתי להסמכה פורמאלית. פשוט הסברתי להם את המצב בישראל; שנקלענו למלחמת אין-ברירה שנכפתה עלינו. שהחיזבאללה התעצם במשך הזמן ואנחנו עצמנו עיניים עד שלא הייתה לנו ברירה אלא לפעול נגדם. האנגלים הגיבו בשקט, אבל הפנימו את האינפורמציה. הנטייה שלהם להעדיף את הצד השני. בטלוויזיה שודרו יותר תמונות מבירות מאשר מחיפה והגליל, אבל את הלקוחות הבריטים הטריד יותר אם הסחורה תגיע בזמן כמובטח. חששנו מהשפעות לוגיסטיות, מבעיות בנמלים ונטייה נגדנו. לשמחתי – למעט אספקת הליצ’י ממערב הגליל – לא הייתה שום בעיה. כל המוצרים הגיעו כמוסכם, דרך הים וגם דרך האוויר.
לגבי תוכניות חלופיות הוא הבהיר שהייצור בארץ פרוש, וזה לכשעצמו יכול להיחשב כתוכנית חלופית – מה גם שישראל מדינה שעמדה מול מלחמות רבות והייצור בה מעולם לא נפסק – קל וחומר במלחמה הזו שהיא איזורית. עמוס אור אף פירסם מאמרים בעיתונים החקלאיים בבריטניה שהסבירו בדיוק את זה.
מבחינת הפן האישי, הוא אומר, רק אשתי ואני חיים פה – שאר המשפחה בישראל, והרגשתי כמו כל ישראלי שדאג. במהלך המלחמה שהיתי בארץ כעשרה ימים מתוכננים מראש, ואז לא הרגשתי מרוחק.
צביה וורלי (57), מנהל המכירות של רשת מלונות ‘דניוביוס, בקרה בישראל בעת המלחמה. אביה, שבינתיים נפטר, היה מאושפז בבית חולים בחיפה. ברכבת, בדרך מתא, נפלו קטיושות שעצרו את תנועת הרכבות. אי אפשר היה לדעת איך תתחיל או תסתיים הנסיעה. החיים השתבשו מכל בחינה. אנשים מהצפון היו צריכים לעזוב את בתיהם וחייהם לתקופות ארוכות ולנדוד בין חברים. בדיווחים באמצעי התקשורת בלונדון אי אפשר היה לראות את זה, ואני לא חושבת שזה משום שלא היה להם מידע, אלא מתוך בחירה מה לשדר ומה לא. לכן השידורים התמקדו בעיקר בהריסות מלבנון ומעט מאוד ממה שקרה בישראל.
היא מאמינה שמשרד הביטחון צריך להקצות תקציב פרסום בעת מלחמה, כחלק ממערך ההסברה. אם הכתבים המדווחים בוחרים שלא להראות את הצד הישראלי – ישראל תוכל להציג את עמדתה גם אם יהיה עליה להשתמש בשירותי פרסום תמורת כסף.
גם דיווחים של החיילים שחזרו מהשטח לא תרמו למצב הרוח. אצלנו צהל נמצא בכל בית, לכל אחד יש חייל בצבא. כשהתחילו סיפורים על פאשלות, על מחסור בציוד ובצידה, על טעויות לוגיסטיות הסתבר עד כמה לא היינו מוכנים. אבל, היא מוסיפה, חשוב שלא נצא למסע האשמות הדדי. צריך לראות במלחמה הזו שעון מעורר וללמוד מהטעויות. אחת מהן היא למנות בקונסוליה הישראלית מישהו שישלח תקציר אירועים באי-מיילים לכל הישראלים כאן, כדי שיוכלו להביא טענות נגד כשהם נתקלים בחוסר הבנה מצד אנשים אותם הם פוגשים בחיי היומיום, ורצוי באנגלית כדי להעביר הלאה.
