אברם גרנט ומשפחתו גרו בסנט ג’ונס ווד, אחרי שהוא קיבל את הג’וב הנכסף, בהפתעה גמורה, והיה למאמן קבוצת הכדורגל היוקרתית, צ’לסי. אני אוהב את לונדון. היא עיר שטוב לחיות בה ואני מגיע אליה הרבה, הוא אומר. לי באופן אישי זו הייתה תקופה מאוד מיוחדת ומאתגרת מבחינה מקצועית וגם הגעתי להישגים מרשימים, אך זה דרש ממני לעבוד מסביב לשעון. המשפחה, שחיה את חייה בעבודה ובלימודים, הסתובבה וראתה את אנגליה אך אני לא יכולתי להצטרף אליהם.
בסוף החודש יבקר גרנט בלונדון במסגרת אירוע ההשקה של ארגון ‘מאיר פנים’, שיתקיים ב-LJCC, שיציג פרוייקט מיוחד למען קשישים ניצולי שואה החיים בישראל. אביו של גרנט, מאיר גרנט, ניצול שואה בעצמו, וגרנט נקרא על שם סבו שנספה יחד עם חמישה מאחיו. חבר שפנה אלי סיפר לי על האירגון ועל הפרוייקט למען ניצולי השואה. הוא ביקש ממני לסייע. בדברים כאלה אין מה להסס וצריך להתייצב, כי לאנשים שכל כך סבלו בחייהם מגיעה כל עזרה שניתן לתת. אני מאוד פעיל בנושא וכבן דור שני לשואה אני מרגיש מחוייבות להעביר ולספר לדור השלישי והרביעי את מה שאירע שם, כי כשהם יגיעו לגיל שלי לא יהיה מי שייתן להם עדות חיה על הזוועות, הוא אומר.
גם בתקופתו בצ’לסי, ספגו גרנט ומשפחתו איומים וקריאות גנאי בשל היותם יהודים. בחודש פברואר בשנה שעברה התקבלה במתקן האימונים של צ’לסי מעטפה שהופנתה לגרנט ובה אבקה לבנה ומכתב בו כתוב, בין השאר, אתה ממזר יהודי ועוד הערות מיניות כלפי אישתו, צופית. לאחר מכן, באחד המשחקים בהם ישב אביו של גרנט בקהל, נשמעו לעבר המאמן מישראל קריאות נאצה אנטישמיות מכיוון קומץ מאוהדי צ’לסי.
במשחק חצי-גמר הצ’אמפיונס ליג בערב יום השואה, ביקרה התקשורת בחריפות את גרנט ויוסי בניון, שחקן ליברפול, על השתתפותם במשחק דווקא בערב חשוב ורגיש זה. בעיניי הכי חשובה הייתה עמדתו של אבי, איתו התייעצתי לפני המשחק, ושנתן לי את ברכת הדרך. הוא אמר שמשום שאני ישראלי ובגלל שהגעתי לעמדה כה בכירה והמשחק כל כך חשוב – זוהי גאווה גדולה עבורו שאני אעמוד על הקווים דווקא באותו היום. עבורו זה היה ניצחון גדול.
גרנט הופיע למשחק מול ליברפול כשעל זרועו סרט שחור ועליו טלאי צהוב. לאחר הניצחון והעפלתה של צ’לסי לגמר כרע גרנט על ברכיו והודה לקהל. התקשורת שינתה את יחסה כלפי המאמן הישראלי ושיבחה אותו על דרכו ועל ההישג. ה’איבנינג סטנדרד’, שהתנצל על שהמעיט בעבר בערכו של המאמן הישראלי, כתב על התנהגותו של גרנט: כל מה שניתן היה לחשוב הוא: ‘כל הכבוד לך’.
אין לי טענות כלפי התקשורת מדגיש גרנט. לכתבים היה קשה להשלים עם העובדה שבאתי ממדינה קטנה ובהתחלה התקשורת באנגליה וגם בישראל, נסחפה. אולם כשהתחלתי להביא תוצאות שאף אחד לא הביא בעבר, העניינים התעשתו והיחס אלי ואל הישגיי השתנה.
הקושי הגדול היה בהתמודדות של המשפחה שרגילה להתערבות התקשורת. לדבריו, צופית, אישתו, שהיא שחקנית ומגישה בטלוויזיה, רגילה לביקורות ולתשבחות באותה מידה ולא מוציאה עליהן הרבה אנרגיות. לילדים, דניאל (15) ורומי (13), היה להם קשה להסתגל בהתחלה לחיים בלונדון, מבחינת השפה החדשה והחברים, שלא חסכו מהם הערות, למרות שגם הם רגילים לחיים בצל התקשורת. הילדים עושים מה שהם מאמינים ומה שהם חושבים שנכון, ולמרות קשיי ההסתגלות בהתחלה גם להם הייתה תקופה טובה וחשובה בלונדון. היו להם כאן חברים וסוג של שיגרה, אך אין ספק שכולנו שמחנו לחזור הביתה.
צופית מספרת שלונדון פתחה בפניה עולם חדש. אמנם לא הספקתי ללמוד את השפה כמו שצריך, והתקופה שהיינו בלונדון הייתה קצרה, אך אין ספק שמשהו השתנה אצלי מבחינת הביטחון לעבור למקום חדש או להציג בשפה שהיא לא עברית. בלונדון כתבתי הצגת יחיד באנגלית, שהיא מאוד רלוונטית לתקופה שלנו שם, אך משחזרנו לארץ תרגמתי אותה לעברית על מנת לסיים אותה. לאחר שתהיה גמורה, אתרגם אותה בחזרה לאנגלית. הלוואי שאוכל להעלות אותה במקומות שונים בעולם, ביניהם לונדון כמובן, היא אומרת.
לשאלה האם הייתה רוצה לחזור ללונדון, היא השיבה כי דבר כזה יעלה על הפרק רק אם זה יהיה במסגרת תפקיד שאברם יקבל בכדורגל. לא הספקנו למצות את חוויית הכדורגל האנגלי אך אם לא תהיה הזדמנות כזאת, אין לנו מה לעשות שם.
על העתיד אומר גרנט כי הוא מקבל הרבה הצעות ויש הרבה הזדמנויות שמוקדם מידי לדבר עליהן כיוון שהעונה טרם החלה. המקצוע שלי מאפשר לי להסתובב בעולם ולקחת על עצמי אתגרים שונים בכל מיני מקומות. גם את התפקיד בצ’לסי קיבלתי באחת התקופות הקשות של הקבוצה, למרות הכספים שהושקעו בה. אבל אני ישראלי, מרכז החיים שלי הוא בארץ והעדיפות היא לחיות כאן.
