ובכן, צוות הצילום, בראשותו של הבמאי אוליבר למברט, הגיע לארץ על מנת להתלוות לצוות זקא במהלך עבודתם. סיימון צ’ין, מנהל ההפקה מטעם חברת ההפקה הבריטית מנטורן הלונדונית הסביר לאתר האינטרנט של מעריב: ערוץ 4 רצה לעשות סרט אקטואלי על החיים בישראל בצל שגרת הפיגועים, ולהראות כיצד הישראלים מתמודדים עם הטרור.
אז איפה הסרט, ישאלו בחשדנות בכייני ההסברה. אז ככה: הצוות ישב בישראל משך שישה שבועות בין החודשים אפריל ומאי. אכל במיטב המסעדות התל-אביביות. שתה בברים מובחרים ובילה בדיסקוטקים לוהטים. פיגוע אכזרי? שום כלום. מרחץ דמים? גורנישט מיט גורנישט. ההחלטה הייתה קשה אך ברורה: אין פיגוע – אין סרט. תודה לאל שלא היה פיגוע, אמר צ’ין למעריב קצת אחרי שהצוות ארז את מטלטליו וחזר הביתה. לא נורא אדונים בריטים נחמדים, איך אומרים אצלכם במולדת, ‘יו ווין סאם יו לוז סאם’ אולי בפעם הבאה תזכו לקצת יותר מזל.
אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן. מי צריך להתאכזב ומי צריך לשמוח בשלהי הסיפור הביזארי, הציני והלא כל כך מצחיק הזה? האם אלו הבמאי והמפיק האנגלים שצריכים לספק הסברי כשלון מגומגמים לשולחיהם? האם אלו היהודים שהחמיצו הזדמנות של פעם בחיים להראות להם, לבריטים, שאנחנו באמת סובלים? האם אלו חסידי ההסברה הישראלית שירקמו וודאי איזו מזימה בדיונית על שיתוף פעולה בין האנגלים לערבים, שהחליטו לא לעשות פיגוע דווקא בשביל לדפוק אותנו? והאם אלו תושבי ירושלים, תל אביב, עפולה וחדרה שצריכים להחליט האם השתלם להם או לא למצוא את עצמם מפורקים לחתיכות רק על מנת לרשום ניצחון הסברתי גדול בקרב קטן ומגוחך.
ועוד שאלה קטנה, ועליה תנסו לענות מהלב: מה היה קורה לו היה הצוות מצטווה לאותה משימה בחלקה האחר של הגדר. כמה שעות פנאי ובטלה היו נרשמות להם אז? ואולי, ידידי הישראלים והיהודים, הסבל שלנו לא כל כך כביר כמו זה שהולך וצובר תאוצה בתודעתנו הקודחת. הפנטזיונרית. הרדופה היסטורית בשדים ורוחות? הכול יכול להיות. אם תשאלו אותי תשמעו שאני רק יכול להצדיע ליוצרי הסרט הבריטיים על יוזמתם. יחד עם זאת אני שמח מכל ליבי על כישלונם. מניסיוני הצנוע הייתי יכול להציע להם, שעל מנת לנסות להציל משהו ולתפוס קצת אקשן – הם בסך הכול היו צריכים לעלות על טנדר ולהרחיק חצי שעה מתל אביב, לכיוון ג’נין, רמאללה או טול-כרם. אין שום צל של ספק: הסרט היה יוצא הרבה יותר צבעוני, קצבי, ובעיקר, איך לומר בעדינות: עסיסי. נכון, לוביסטים יהודים היו מאשימים את צוות הצילום באנטישמיות, אבל אלו מצידם היו יכולים לנופף בעשרות מטרים של סלילי צילום ריקים פרי כמה וכמה ימי הפקה מבוזבזים בתל אביב, למשוך בכתף ולומר: מצטערים, אבל ניסינו. באמת שניסינו.
