שלוש שנים עברו מאז ביטול ההצגה שלנו העיר הזאת בפסטיבל הפרינג באדינבורו. האירועים הפכו עם הזמן לזיכרון עצוב, שעולה מדי פעם כששומעים על עוד הצגה ישראלית שבוטלה ועוד להקה שביטלה את הגעתה לארץ. זיכרון טורדני, קטנטן, שנמצא אי-שם בתודעה, במקום השמור לדברים שאין בכוחך לשנות. תיאטרון האינקובטור ספג הפסד כספי גדול מאותו ביטול, שסגר בפנינו את הדלת למדינות רבות בעולם. עם זאת, קומץ מדינות הזמין אותנו בזרועות פתוחות, ובהן צכיה, רוסיה, פולין וגאורגיה.
בעוד שההצגה ממשיכה עדיין לרוץ בארץ באולמות מלאים, סולד?אאוט, מול קהל נלהב, הגיעה לפתע הזמנה חמה מנייגל גודריץ. נייגל הזדעזע לנוכח הגירוש מהפסטיבל הקודם ובעקבות כך ייסד בצעד נועז את פסטיבל השלום באדינבורו, שלמענו הקריב את כל היקר לו, כפי שהוא מתאר ברגש רב. פסטיבל זה מארח אומנים מכל קשת החברה הישראלית וחרט על דגלו הידברות לעומת החרם של פעילי ה?BDS.
היוזמה ריגשה אותנו, אבל התלבטנו אם להגיע שוב. זה עלול להישמע מתנשא, לא להגיע להופעה, כאילו אנחנו הרולינג סטונס. אך לא כך הדבר, התלבטנו אם לחזור לעיר שגירשה אותנו בלי שום הסבר ובלי כל החזר כספי. לצד החשש שניסע שוב רק כדי ששוב יבטלו את ההצגה, עמדה התחושה שאדינבורו לא מעוניינת בנו. אנחנו לא רצויים בפסטיבל הפרינג הגדול של אדינבורו כל עוד אנחנו מצהירים שקיבלנו תמיכה כלכלית כלשהי ממדינת ישראל – זאת הטענה של ה?BDS נגדנו. טענה שקרית, מהתנועה שפעלה לבטל בשנה שעברה הצגות ישראליות ללא מימון ממשלתי.
אך גם אם נכון הדבר, מי שמכיר את גודלה של מדינת ישראל ומצבה הכלכלי, מבין שהתרבות בישראל תלויה נואשות במימון המדינה. כמות האנשים בארץ קטנה מכדי לכלכל עצמאית את עולם התרבות. ללא מימון שכזה, מועט ככל שיהיה, עולם התרבות בארץ יקרוס עוד לפני שמישהו ירים עט לטובת יצירה חדשה. יתרה מכך, למה שאנחנו, אנשי תרבות בישראל, נסרב לקבל מימון לאומנות שלנו? כנראה שפעילי ה?BDS מעוניינים שהאומנים הישראלים יהפכו לרואי חשבון ואנשי עסקים. אך נראה שזה לא יקרה בקרוב, לצערם וגם לצער חשבון הבנק שלנו.
למרות ההתלבטויות, החלטנו לבוא כדי לתמוך ביוזמה, להופיע בפני קהל שרוצה לצפות בהצגה ובעיקר כדי להיאבק בחרם. הגענו לאדינבורו והתקבלנו בחום ובזרועות פתוחות על ידי מארגני האירוע. לשמחתנו, לא הייתה נוכחות גדולה מצד פעילי החרם. שמחה מהולה בצער.
לשמחתנו, היינו מוקפים בשוטרים ומאבטחים פרטיים, שהפעם היו בצד שלנו ומנעו את כניסת המפגינים וההתפרעויות. עם זאת, הרגשתי שאנחנו מין חיה בסכנת הכחדה, מוגנת בזכוכית כל כך עבה שתושבי אדינבורו חוששים לחדור אותה. הקהל שהגיע היה חם ומרגש, ברובו קהל שהגיע להביע תמיכה, כשם שאנחנו הגענו כדי להביע מחאה. הפסטיבל עבר בשקט יחסי ובהצלחה רבה.
לדעתי, החשיבות של פסטיבל השלום היא בכך שהוא מאפשר להצגות ישראליות להופיע למרות החרם. הוא מביא מסר של הקשבה ושיח. באחד משלטי המחאה שלנו נכתב: הדיאלוג הוא הדרך לשלום – אני מאמינה בכך בכל לבי. חרמות הם התנהגות קטנונית וילדותית, ואין בהם כדי לפתור סכסוכים בין אנשים ועל אחת כמה וכמה סוגיות ברומו של עולם. ה?BDS נשען על חוסר הידע של האנשים כדי להוביל אגנדה פוליטית מסוכנת וגזענית, ויש לעמוד מולה ולא לדחוק אותה למקום בזיכרון ששמור לדברים שאבד עליהם הכלח.
פסטיבל השלום מנסה להביא קץ לבורות וכולי תקווה שבקרוב החלום של נייגל ושל כולנו יתממש ואומנים ישראלים יוכלו להופיע באדינבורו ובעולם כולו, ללא חשש וללא שמירה של המשטרה. ממש כך, כמו אנשים רגילים בעולם. נוכל להעלות את ההצגה שלנו מול קהל שבא לראות הצגה, כי הוא שמע שהיא טובה. חלום פשוט שעדיין דרך ארוכה לפניו. אבל כל צעד בדרך אליו הוא משמעותי.
מעבר לכך, יש גם את הצד האומנותי שלשמו התכנסנו. חשוב לציין שהפסטיבל היה עמוס באומנים, הופעות ותערוכות מעולות בלי שום קשר לפוליטיקה. החוויה התרבותית הייתה עשירה, מלאת שמחת חיים ויצירה. גם העיצוב של האירוע היה מלא קסם כמו הפסטיבל עצמו. אני ממליצה לכולם להגיע לפסטיבל בשנה הבאה כדי ליהנות מערכו האומנותי ולא רק הפוליטי.
