ספרי קצת על עצמך: הגעתי ללונדון לפני ארבע שנים כדי לעשות תואר שני באומנות ב?Royal College of Art, ואני חיה כאן עם הבן זוג שלי, אריאל, והבת שלנו, אלי.
למה היה הכי קשה להתרגל פה? השפה היא עד היום הדבר שהכי קשה לי לנסות לתקשר באנגלית בצורה שהיא לא רק פונקציונלית, אלא גם יצירתית. אני לעולם לא אצליח להשתמש בסלנג בלועזית, ואני אף פעם לא יודעת אם לכתוב Kind regards או Best wishes. אבל הכי מוזר לי כשהילדה שלי מדברת איתי באנגלית: אני בחיים לא אתרגל לזה שהיא קוראת לי Mommy במבטא בריטי כבד. אני מסתכלת עליה ולא מבינה את מי היא מחפשת.
בטח מוזר לגדל פה ילדים. זה חתיכת אתגר לגדל פה ילד ולנסות לחיות כאומן. בתור אומן מתחיל פה, כדאי ללכת הרבה לפתיחות, בעיקר כדי לשמור ולפתח את הרשת החברתית נוכחות בשטח מה שנקרא ודי קשה לעשות את זה פה עם ילדה. בדרך כלל לא מתאים לגרור אותה בערב לפתיחה, ולנסוע שעה לכל צד בתחבורה ציבורית.
איך פילסת דרך בסצנה הקדחתנית הזאת באמת? יש הרבה בירוקרטיה בלהיות אומן מתחיל בלונדון. המון הזדמנויות בנויות על אפליקיישנז למיניהן, והרבה פרויקטים קורים על הנייר אבל לא מתממשים לעולם. צריך להשלים עם העובדה שזה חלק מהתהליך היצירתי, סוג של 'ספר סקיצות'. מכיוון שהסצנה פה כל כך רווייה ושופעת, צריך להיות מאוד ממוקדים; לדעת באיזה סוג של מקומות מעניין אותי להציג ואיזה סוג של תערוכות מעניין אותי לעשות. יש פה סצנת אומנות ענקית, זו בעצם בכלל לא סצנה אחת. אז מצד אחד יש דינמיות מטורפת, אבל מצד שני יש די הרבה דמיון במה שרואים בסוף. זה מין מצב של היפר?פעילות תרבותית, שמייצרת ספאם, כרוח התקופה. אבל זה חלק ממה שמעניין.
זה יתרון או חסרון להיות אומנית ישראלית בלונדון? זה בטח לא יתרון בימים אלה, זה קצת כמו להיות מדרום אפריקה בשנות ה?80' מבחינת החרם והלחץ הבינלאומי. אני לגמרי מרגישה שבעיני הרבה אנשים ישראל די מאוסה.
מקורות ההשראה שלך כאן הם אחרים? שאלות שקשורות לקשר או חוסר קשר למקום מאוד מעסיקות אותי. כיוון שאני מרגישה מאוד זרה ולא קשורה בשום נים כמעט לתרבות פה, זה גורם לי להתחבר לכל מיני מקומות בעיר שמרגישים כמו יצורי כלאיים. בתקופה האחרונה, למשל, היה לי סטודיו ליד תחנת East India בדרום?מזרח לונדון. פעם היה ממוקם שם אחד מהנמלים הגדולים בעולם, אבל אחרי ההפצצות של מלחמת העולם השנייה הרציפים נסגרו, וכל האזור הפך למעין שטח הפקר, שארית לא תפקודית של האימפריה הגדולה. הסטודיו שלי שכן בקומה השביעית של אחד הבניינים האלה. באותה תקופה נהייתי אובססיבית לגבי ג'וליאן אסאנג'. הוא העסיק אותי כדימוי של דמות שתקועה בלימבו פיזי כי הוא עדיין חי בשגרירות אקוודור בלונדון וגם בלימבו רעיוני, כיוון שכל הנוכחות שלו כמעט לחלוטין וירטואלית. הוא מייצג איזה הד של אימפריה שהמשיכה לדהור בלעדיו, לא ברור עדיין לאן. אז סיפרתי לעצמי כל מיני סיפורים על ההקשרים ביניהם, ומתישהו בקרוב אני אעשה מזה עבודה.
על מה את עובדת עכשיו? אני עובדת על תערוכה שתיפתח בגלריה שמתעסקת עם סאונד ונקראת Call & Response. אני משתפת פעולה עם עוד שלושה אמנים ניקולס שטוקלין, אויה קוזכיוגלו ואריאל קן בעבודה שנקראת The Faint Ummmh, או 'ההמהום הקלוש'. תרגום די משעשע. אנחנו שואבים השראה מהמפגש בין הגוף לאינפרה?סאונד בחיי היומיום שלנו.
זה לא מסוכן לעבוד עם בן הזוג שלך? אני מאוד אוהבת לעבוד עם אריאל. הלוואי שיכולתי לעבוד איתו הרבה יותר! בדרך כלל אני מנצלת את כישורי הסאונד שלו לעבודות שלי. אבל בגדול אנחנו תמיד מחפשים הזדמנויות לעבוד ביחד, כי זה זמן האיכות האולטימטיבי וכבר אין זמן איכות אחר – אז לפחות שנהיה פרודוקטיביים ביחד.
ומה הדבר הבא? בתחילת דצמבר תעלה בחלל שנקרא SET Space תערוכה נוספת שהיא שיתוף פעולה ביני ובין אומנית שהכרתי ב?Royal College of Arts, ותשלב בין וידאו ופרפורמנס. אנחנו מתכננות לשים את הדגש על התפקיד של הקהל באירוע, אז לא כדאי לספר יותר מדי מראש… זה די חדש מבחינתי, אחרי שלמדתי בבצלאל עבדתי כמאיירת ובמשך הרבה שנים המדיום העיקרי שלי היה רישום. במהלך הלימודים כאן התחלתי להתעסק יותר עם וידאו, סאונד ומוזיקה, וגם בקשר בין תערוכה ותיאטרון – בחוויה של תערוכה כאירוע חד?פעמי שנוצר במפגש עם הצופה.
* התערוכה הקרובה של כנרת לוריא:
The Faint Ummmh
Call & Response
Enclave, Resolution Way, SE8 4NT
Rail: Deptford
ה', 21/9. 18:00 – 21:00. ו'-א', 22-24/9. 12:00 – 18:00. חינם.
