כשהקיץ הלונדוני מתמהמה, טוב לפחות לחוות בתיאטרון במשהו קייצי וחם, מחזמר שיקפיץ אותך מהמושב והכי קשוחים שיש (תרגום מילולי) הוא בחירה מוצלחת. לפני 26 שנה סרט בשם זה היה מהסרטים הראשונים שהציג את הרגאיי לקולנוע ולאמריקה. כוכב הסרט היה ג’ימי קליף, שהתפרסם הודות לתפקידו בסרט כזמר וכשחקן. ההצגה מבוססת על הסרט ושותף לה במאי הסרט, פרי הנזל, שבהפקה הנוכחית עיבד את התסריט לבמה.
אירועי ההצגה מתרחשים בקינגסטון, ג’מייקה ובמרכזם סיפור דמותו של אייבן מרטין, דמות שמושפעת ואולי אף מבוססת על רייגין, פושע אמיתי שפעל בג’מייקה בשנות ה-40. אייבן, נער כפרי ועני, מגיע לעיר הגדולה בחיפוש אחר תהילה ופרסום כזמר. הוא מגלה שהדרך היחידה להשיג חוזה הקלטות היא לוותר על כל אחוז של רווח וזכויות על שיריו. אולם הוא מסרב להיכנע לדרישות אלה ומחליט לנסות להקליט באופן עצמאי את שיריו. כדי לממן את ההקלטות הוא פונה לסחר בסמים וחיי פשע. כשהמרדף אחריו מתחיל הוא הופך לגיבור עממי.
מה שמתחיל כמחזמר תמים מלא בשירים ובמצב-רוח טוב, הופך בהדרגה (בעיקר במערכה השנייה) למחזה מלא אקשן ואלימות. הסיפור מצליח לעבור ואפילו לרגש ולעורר הזדהות, בעיקר התהליך הטרגי שמוליך את אייבן בהדרגה, אל הסוף הבלתי-נמנע. רולאן בול, שחקן מבטיח וזמר מצויין וכריזמטי, מצליח להעביר את דמותו של אייבן. גם השחקנים האחרים טובים מאד ומצליחים לשקף את הטיפוסים והתקופה של ג’מייקה בשנות ה-70′.
העיבוד הבימתי נעשה בפשטות ובחן, בעיקר במעברים בין הסצנות לשירים ושילוב של רגעים דרמטיים תוך כדי השירים. אחד הרגעים המוצלחים בהפקה הוא דווקא בהפסקה, כשהבמה הופכת לבית-קולנוע בקינגסטון והצופים, ביחד עם הדמויות, יכולים לצפות במערבון טיפוסי כך שמתקבלות ‘פיסות חיים’ שאינן דרמטיות אבל מוסיפות לאווירה ולאותנטיות של ההפקה.
אולם מעל לכל, האלמנט הבולט בהפקה הינו המוזיקה. עם כמה ביצועים נפלאים לשירים ידועים יותר ופחות, כמו ‘אתה יכול לקבל את זה אם אתה באמת רוצה’, ‘הכי קשוחים שיש’ וגרסה מצויינת ומרגשת של ‘הרבה גשרים לחצות’. השירים הם אלה שגורמים לכל הקהל לקום ולרקוד בהתלהבות בסוף ההצגה, אירוע נדיר בווסט אנד המכופתר. אפילו בשל החוויה הזאת ההצגה שווה צפייה והשתתפות.
