זה מתחיל בקטן, בבושה לדבר על זה ובהערכה לא נכונה של המצב. אלה שלושה דברים שזיהיתי במהלך שיחה עם א'. א׳ הגיעה אליי כדי להתגרש ולחלק את הרכוש שלהם ולארגן את משמורת הילדים. כששאלתי אותה האם היא כבר דיברה על הגירושים עם בעלה, היא ענתה: ״כן, אבל הוא לא אהב את ההצעה שלי״.
המשכנו לדבר על ההצעה שנראתה לי הוגנת ביותר. שאלתי אותה אז ״מה הוא אמר בדיוק על זה״? ואז קצת יותר בשקט היא אמרה ״הוא דחף אותי לחדר, נעל את הדלת ואמר שאחשוב על זה שוב״. כששאלתי ״מה עשית?״ היא השיבה ״שום דבר, הוא הלך לעבודה בבוקר והיה צריך משהו מהחדר אז הוא נכנס ואז הוא אמר שאני יכולה לצאת״. שאלתי האם זה קרה כבר בעבר, והיא אמרה ״מדי פעם כשהוא מתעצבן, הוא גם לפעמים זורק עליי דברים. אבל זה שטויות, אני לא רוצה לעשות מזה עניין, אני רוצה להתגרש בשקט״.
אמרתי לה ״תשמעי, זה לא שטויות. זו כליאה נגד רצונך (שזו עבירה פלילית) ולהתעלם מזה לא יביא אותך למצב טוב״. ייעצתי לה לרוץ לבית המשפט ולהוציא צו הגנה. זהו צו שניתן כדי להגן על האישה מבן הזוג. בתי המשפט לא לוקחים סיכונים. ברוב המקרים, יתקבל צו זמני במעמד צד אחד כדי לא לגרום להחמרת המצב. בצו יהיו תנאים שירחיקו את הבעל מהאישה. חייבים לזכור שזה לא בושה לבקש עזרה מהמערכת. המצב לא יהפוך טוב יותר אלא הפוך, ופעולה כזו היא לא בבחינת ערעור המצב אלא בשמירה על עצמכן. קל יותר לשפוט את המצב כשנוצר מרחק.
לצערי, א׳ לא קיבלה את ההמלצה שלי וחזרה הביתה.
אחרי שבועיים אני מקבלת טלפון וא׳ על הקו בוכה ומספרת לי שעכשיו הגיעה המשטרה אל ביתם לאחר שהוא דחף אותה והיא נפלה ונפצעה בראש. השכנים שמעו את הצעקות לעזרה וקראו למשטרה שבאה ולקחה אותו לתחנת המשטרה והוא במעצר. היא שאלה מה עושים כדי לתקן את המצב, כדי לגרום לו להבין. ״אז זהו – שלא, לא תוכלי לגרום לו להבין ואת גם לא צריכה״, אמרתי לה. ״את צריכה לשמור על עצמך, על הילדים ולמנוע מקרים נוספים על ידי ההרחקה שלו״.
הפעם א׳ קיבלה את העצה שלי ורצתי לבית המשפט להוציא צו הגנה. השופט הבין שיש כאן התדרדרות של מצב שהופך להיות מסוכן יותר ללקוחה ואסר על בעלה להתקרב אליה ולבית. כאשר חזרה לבית עם הידע שהוא לא יהיה שם, נפגשנו שנית והפעם יכלה א׳ לדבר על פרידה ואיך לעשות אותה בתחושת בטחון.
בטחון היא מילת המפתח כאן. וזה עניין של תחושה. אסור להתעלם מתחושות הבטן להערכת המצב. אם את מרגישה שזה לא נכון, אל תתעלמי, זה לא צריך להגיע לתחושת פחד. התעלמות נותנת לגיטימציה. שתיקה היא בעצם אישור. עוד דבר חשוב שאמרתי לא': ״לא להתבייש. לא עשית כלום כדי לעצבן אותו״. ביישנות לכשעצמה יכולה להביא לחוסר רצון לפעול. מצאי לעצמך מישהו שאת לא מתביישת לספר ואת מרגישה שלא ישפוט אותך – ותספרי. תחושת הלבד מביאה לחוסר אונים וכניעה למצב האלימות. לסיכום, מגיע לכן לחיות טוב ואל תתנו לאף אחד להגיד לכן אחרת. שתיקה מביאה רק לכאב. עזרה תמיד קיימת – רק תבקשו!
אולי תרצו לקרוא עוד טור של עורכת הדין בלונדון שלומית גלזר-ג׳ונס על נישואים ורילוקיישן לבריטניה:
