כבר ביום שישי לפנות ערב, יותר מיממה לפני המשחק בין אירלנד לישראל, ניתן היה להבחין במשהו מיוחד. בטמפל בר, איזור הבילויים התוסס במרכז הבירה האירית, התגודדו חבורות של אוהדים ישראלים בצעיפי כחול לבן, ולצידם התקבצו אירים עם כוסות בירה ביד וחיוכי קבלת פנים של מאהל בדואי על שפתותיהם. אייל פוירשטיין מאלפי מנשה וטל מכפר סבא פצחו בשיחה ערה עם פטריק, שיימוס ופיונה. גם המצלמות החליפו ידיים ותקתקו.
אם תוצאת המפגש על כר הדשא הייתה נקבעת על פי יחסי הכוחות בין האוהדות, אירלנד הייתה מוליכה 0-7 כבר בדקה הראשונה, ושום תחת בעולם לא היה מחזיר אותנו לתמונה. אבל חרף היתרון הנשי המקומי המוחץ, האיריות לא נותרו לגמרי לבד. היו גם כמה עיריות. למשל דפנה גינוסר, אשת היי-טק ישראלית המתגוררת בקורק (דרום אירלנד, עיר הולדתו של רוי קין) עם בעלה לעתיד סטיב. הזוגיות המוצלחת שלהם התבטאה גם בנאמנויות הלאומיות: דפנה בתפקיד האנדרדוג המבקש לנשוך אבל יודע שאם כבר להפסיד, עדיף שזה יהיה לאירלנד, וסטיב הניצב בדיוק מעברו השני של המתרס ומפרגן לישראל את ההתקדמות העצומה. למרות שאפשר היה לראות עליהם שהם באמת לא זקוקים לעזרה, הרי שבסופו של דבר גם התוצאה הסופית הייתה מהסוג שלא יכול לקלקל שלום בית.
ביוני 2005 היה אפשר להיות גאה להיות ישראלי בדבלין. זה לא עניין של מה בכך. במרכז רחוב אוקונל, השדרה המרכזית בדבלין, הוקמה לפני שנתיים בלבד הספירלה מגדל כסף דמוי חרוט המתנשא לשמיים ומזכיר בתבניתו את בקבוק הבושם הנשי של איסימיאקי. המונומנט מרשים ומושך אליו המונים, אבל בשבת אחר הצהריים התרחש האקשן המרכזי ברחוב אוקונל דווקא מאה מטרים מהספירלה. שם בחרו תומכי הפלשתינאים לערוך את הפגנת המחאה שלהם נגד ישראל כארבע שעות לפני המשחק.
שם אף פגשתי את דניאל, אוהד ישראלי שכבר בבוקר צבע את פניו כחול-לבן והסתובב ברחובות בירת הגינס ב-2005 כמו דוד בן גוריון בתל אביב ב-1948. דניאל הגיע לדבלין מהודו. הוא קטע טיול במזרח (אל דאגה, מחר אני חוזר לשם) על מנת לראות את בנאדו, נמני ובניון באירלנד, ופטריוט שכזה לא יחמיץ כמובן שום הזדמנות להתגייס למערכה המדינית. בעוד ישראלים רבים מחליפים צד במדרכה, דניאל נכנס ישר לגוב האריות הפלשתינאי, וניהל עם המפגינים דיונים פוליטיים מלומדים. כן, מלומדים. לא הייתה שם אלימות, אפילו לא הרמת קול. שני הצדדים 150 שלהם ודניאל שלנו עמדו שם וניסו למכור את מרכולתם באווירה אירית אינטימית, תרבותית, מכובדת. בהמשך להצעה של יהונתן גפן, שכתב פעם שמבחינת השפות השגורות, המקום הטוב ביותר לשיחות שלום בין ישראל לשכנותיה הוא מרקס אנד ספנסר בלונדון, התברר בסוף השבוע שהאווירה והתפאורה הדבלינאיות הולמות לא פחות. בתנאי כמובן שאריאל שרון ומחמוד עבאס מביאים בחשבון שגם ביניהם זה עשוי להיגמר 2-2.
עכשיו אפשר לחזור לכדורגל: ביוני 2005 סגרירי היה מחמם לב להיות בלנסדאון רואד בדבלין. לא רק מפני שלא יהיו עוד הרבה פעמים בהן נחזור מפיגור שכזה (בלי לשחק), אלא משום שלא יהיו עוד הרבה מקומות בהם הקאמבק שלנו יתקבל בהשלמה,הערכה ופירגון שכזה. בירידה מהיציע ראינו אוהדים איריים נפולי מבט עוצרים את עמיתיהם עטופי דגל ישראל, טופחים על שכמם ומברכים אותם על הפייט וההישג. איפה עוד בעולם יש אוהדים כמו האירים האלה? אני שומע הולנד? תשכחו מזה.
ביוני 2005 היה כיף, היה מחמם לב, הייתה גאווה גדולה להיות באירלנד. אבל בסוף היום היו גם שיעורי בית. בחצות קמו ג’ון וחברתו ממושבם במסעדת היהלום שבכתר הסמוכה לאיצטדיון, עשו פעמיהם לעבר שולחן של תריסר אנשי תקשורת ישראלים זחוחי תוצאה, דעת ויין, הצדיעו ובירכו על ההצלחה, ורק ביקשו לשאול שאלה אחת: האם מופע האימים התיאטרלי של דודו אוואט, שהוציא אותם משלוותם האירית, היינו טאקטיקה ישראלית מקובלת ונפוצה, או משהו חד פעמי וחריג.
