לפני יותר מ-140 שנים, ב-1863, הוקמה התאחדות הכדורגל הרשמית הראשונה בתבל, בלונדון בירת אנגליה. לפני קצת יותר מחודש נפל דבר בכדורגל העולמי ששוב יכול להוות אבן דרך ולשנות את פניו ללא הכר. גם הוא התרחש באותה לונדון מעתירה, בירת הממלכה המאוחדת: ארסנל, אלופת אנגליה והקבוצה עם המסורת המפוארת ביותר בעיר האירופית בעלת המספר הגדול ביותר של מועדוני כדורגל, מכרה את נשמתה למולך הממון תמורת נזיד עדשים. האיצטדיון החדש והחדיש שלה, ההולך ונבנה בצפון לונדון, ייחנך ב-2006 ולפחות ב-15 השנים הראשונות להיווסדו ייקרא איצטדיון האמירויות. Emirates, חברת התעופה הלאומית של איחוד הנסיכויות במפרץ הפרסי, שילמה לארסנל 180 מיליון דולר עבור העיסקה, הכוללת גם את הדפס הלוגו שלה על חולצות הכדורגלנים במשך 15 עונות.
אין ספק שהכדורגל העולמי הפך בדור האחרון בהדרגה לעוד עסק מדופלם, שמטרתו העיקרית עברה מגלגול כדור לרשת לגלגול מיליונים, שלא לומר מיליארדים. שקיעת הספורט הפופולרי בעולם נעוצה בראש ובראשונה במעבר שלו מפיתוח כשרונות על כר הדשא לטיפוח מגה סטארים מצודדים שימכרו תדמית ומזכרות מחוצה לו. ריאל מדריד המציאה את הגלגל הזה, והנהלות רבות מחקות אותה בחדווה כל הדרך לבנק. ולמרות זאת, הדיל של ארסנל עם האמירויות שובר שיאים של ציניות ספורטיבית ומסחרית, ומהווה חציית רוביקון. עם כל הכבוד למציאות הכלכלית החדשה והנושכת, מדובר כאן בניתוץ מיתוס. ארסנל איננה רק אלופת אנגליה. היא קבוצה שהמסורת יכולה בקלות להיות שם המשפחה שלה, ובוודאי להיחקק על דש תלבושות שחקניה הרבה לפני כל חסות מזדמנת.
אפשר אולי להבין את מנהלי המועדון ופרנסיו. הרי בניית האיצטדיון החדש – 60 אלף מקומות לעומת 38 אלף בלבד בהייבורי הנוכחי, שלא עונים לדרישות ולביקוש – עולה כחצי מיליארד לישט. היא רוקנה את הקופה וחייבה את התותחנים לכתת רגליים ולהתרפס בפני בנקים וספונסרים רבים לפני שההלוואות אושרו. אפשר גם להפנות את הטענות לכיוונים אחרים. הרי ארסנל איננה הראשונה שמחפשת ישועה פיננסית בשדות זרים. איצטדיון ריברסייד של מידלסברו הוקם כבר ב-1995 ונקרא: Cellnet Riverside עש חברת התקשורת הסלולרית שמימנה חלק ניכר מבנייתו. הבלם הישראלי טל בן חיים מופיע בשורות בולטון וונדררס מהפרמייר ליג, שאיצטדיונה המודרני הוקם ב-1997 ונקרא פשוט ‘ריבוק’ בגלל החברה ששילמה את מלוא דמי הקמתו. ‘ווקרס’ (חטיפי צ’יפס) הוא ביתה הטרי והמפואר של לסטר סיטי, ואיצטדיון ‘בריטניה’ של סטוק סיטי מליגת המשנה הוא על שם חברת משכנתאות גדולה באי הבריטי.
האנגלים גם לא אחראים להמצאת הטרנד. בגרמניה נקראים המגרשים של שטוטגרט (‘גוטליב-דיימלר’) ווולפסבורג (‘פולקסווגן’) עש החברות המאמצות המקומיות של המועדונים. בגרמניה ובהולנד אפילו הדביקו לקבוצות עצמן את שם החסות, למשל ‘באייר’ (ענק התרופות) לברקוזן ופ.ס.וו (חב’ ‘פיליפס’) איינדהובן. אפילו בליגה הצנועה והאלמונית של וויילס גילו את אמריקה ויש שם היום קבוצות כמו Airbus Uk ו- TNS UK (‘טוטאל נטוורק סולושנס’) שהאוהד הלא מקומי חייב להצטייד במנוע חיפוש ובמפה כדי לגלות מהיכן הן באות ואת מי הן מייצגות. והפלא ופלא, גם העולם שהסתתר פעם מאחורי מסך הברזל לא נותר מאחור והחומות המסחריות קרסו בעקבות אחיותיהן. פעם היו שמות המועדונים במזרח אירופה נכפים הר כגיגית על ידי השליטים הקומוניסטים. סטאלינסט לנינגרד היה פעם שמה של מי שצועדת כיום בראש טבלת הליגה ברוסיה, ונקראת ‘זניט’ (בחסות סוכנות הידיעות הרוסית) סט. פטרסבורג, שלא לדבר על ואשאש ההונגרית, שמופיעה עתה תחת השם ואשאש דאנוביוס הוטלס.
התהליך לא נולד איפוא אתמול, והוא הפך מוכר, מקובל ואפילו טבעי בחברה של כסף ומותגים ואין בלתם. ובכל זאת, מכירת שמו של ההיכל החדש של ארסנל, באשברטון גרוב, מטווחי קשת מהאיצטדיון הנוכחי, הייבורי, לחברה זרה, ועוד מוסלמית, שברה את כל הכלים שעוד נותרו שלמים. היא מציינת עידן חדש שבו אין גבולות, אין בושה, ואפילו המסורת כורעת ברך כנועה בפני הדולר.
ואם בארזים כמו ארסנל נפלה השלהבת, מה יגידו אזובי הקיר? מה ימנע מקרייבן קוטג’ של פולהאם בבעלות מוחמד אל פאייד להפוך לאיצטדיון ‘אל ג’זירה’? ובעצם, מי יודע, אם שום דבר לא הפריע לביתה של אלופת אירופה בכדורסל ביד אליהו להפוך להיכל נוקיה, אולי אף קרוב היום בו נקרא או נשמע ש 35 אלף צופים שבאו לאיצטדיון בורגר ראנץ’ ברג ראו את יוסי בניון עושה משווייץ קציצה.
