ארזתי שלוש מזוודות, שלוש ילדות, ואישה אחת…(טוב, לומר ארזתי זו הגזמה… אשתי ארזה), והופ, קופצים ללונדון לחודש. כבר בשדה התעופה הית’רו הרגשתי שהגעתי הביתה. נהג המונית השחורה והמאובזרת היה איך לא… ישראלי העונה לשם רפי. עד שהגענו ללב לונדון, כבר ידעתי כמה זמן רפי בלונדון (15 שנה. אבל בקיץ הבא הוא בליינד חוזר לישראל..?!), איפה אפשר להשיג כרטיסים להצגות (רק אצל רפי ובמחירים הכי טובים…), בתי קפה של ישראלים, כרטיסים לכדורגל, בגדים, דיסקים, חתולים, כלבים, על כל השאלות האלו הייתה אך ורק תשובה אחת… נכון!! רפי. רפי מסדר הכול.
שבוע ראשון הוקדש לילדות. כל מוזיאון אפשרי. היינו במאדאם טוסו ובחיים שלי לא ראיתי את הילדות מתלהבות כל כך משעווה. בבית אני יכול לקנות את הנרות הכי יפים ואף תגובה לא תבוא מכיוונן של האישה והבנות. אבל כאן… במוזיאון השעווה… הכול יפה. הבובות כל כך אמיתיות, שעמדתי רבע שעה ובחנתי בובה של אישה מבוגרת בהתפעלות רבה … ופתאום היא זזה והלכה משם, תוך כדי שהיא מסננת משהו באנגלית אוקספורדית, על החוצפה של הדור הצעיר שנועץ מבטים בנשים מבוגרות….
כשאתה בא לחודש למקום מסוים כדאי שתמצא לך בית-קפה שכונתי משלך, כזה שכל בוקר תבוא לגרגר את הקפה הראשון, ואנשי המקום כבר יזהו אותך. אני מצאתי את אפוסטרוף, זה שנמצא בסנט כריסטופר’ס פלייס. בית-קפה חמים וטעים עם קפה מצוין ולחמניות מגרות, לפחות כמו ויקטוריה בקהאם… אתה יכול לפגוש שם סטודנטיות לעיצוב, תלמידות מבית ספר לעיצוב שיער, וישראלים חביבים שחייבים לעצור לתדלוק הקפה היומי ואפילו… לא תאמינו, פגשתי שם את אהוד ברק!! כן, כן ההוא שהיה לכמה דקות ראש ממשלה. (אגב, הוא אוהב סלמון. המון סלמון).
כדורגל. איך לא. המלצה לישראלים – לכו על צ’לסי. הקצב והמשחק היצירתי שלהם, זה מה שאנחנו אוהבים. והקהל… אלוהים, שילוב של אוהדי ביתר ומכבי תא, אבל דוברי אנגלית. אישית הייתי הולך לראות את ארסנל, הם יותר הסגנון שלי. אבל הצבע האדום שלהם מרגיז לי את העין (אוהד מכבי תא, מה לעשות).
רק אחרי שבועיים, בדירה שלנו בלונדון, גיליתי את הדבר שעשה לי את הטיול. ממש בבנין מולי, שכנה שלי, סחבקית שלי מהשכונה, גרה לה האחת והיחידה… האגדה האלוהית… מדונה !!!?! קצת עבודת בילוש, קצת חקירות של מנהל המלון הסמוך ובעיקר שיחה קצרה עם רפי, הנהג יודע כל – הביאו אותי למסקנה שאכן אני שכן של מדונה! לא יכולתי לישון כל הלילה. קמתי לחלון, חזרתי למיטה, למטבח ושוב לחלון. עומד ובוהה כמו ילד שרואה צעצועים בחלון ראווה. מדונה שכנה שלי, אני והיא אוכלים מאותו המסטינג, שנינו קונים אצל יוסוף – בעל הגרוסרי סטור, שנינו הולכים על אותה מדרכה… לא יכולתי לחכות לחזור לארץ ולספר לחבר’ה. כי הרי אנחנו, הישראלים, לא יכולים ליהנות מכלום בלי לספר לחבר’ה על זה.
זה הזכיר לי בדיחה על ישראלי שנפל לאי בודד עם ג’וליה רוברטס. בשבוע הראשון היא לא מתייחסת אליו. בשבוע השני הם מדברים, ובשבוע השלישי היא שוכבת איתו. אחרי חודש מבקש הישראלי שהיא תלבש בגדים של גבר, תדביק שפם מעלים ותשב על סלע. מתקרב אליה הישראלי, נותן לה צ’פחה ואומר: משה אח שלי, אתה לא מאמין עם מי אני שוכב. אני עושה את ג’וליה רוברטס.
אגב, את מדונה מעולם לא ראיתי. כנראה שהיא לא בבית בשעות שלי. חבל.
