אם אתה בא לסן פרנסיסקו, זימר סקוט מקנזי באחד הלהיטים הגדולים של שנות ה-60, תדאג שיהיו לך כמה פרחים בשיער. אם אתה רוצה להיזכר כיצד נראה כדורגל אנגלי אמיתי, מסורתי, לפני שאוליגרכים, קונגלומרטים, ושייחים הפכו אותו לאקזקיוטיב בוקס פרטי, תדאג להשאיר את הפרמיירליג מאחור, ולצעוד זקוף בשבילי הליגות הנמוכות.
זה בדיוק מה שעשינו השנה, כלומר לפני שבועות ספורים. חברי מרק ריבלין הוא אוהד אנגלי אמיתי, אם כי מפוצל אישיות קמעה. בתור מי שגדל בלידס, הוא לא יכול להזניח את אהבת נעוריו. זה אצלו בדם. אבל בתור מי שמגדל את ילדיו במזרח לונדון, הוא הצליח להיות גם פרקטי ולהתחבר במלוא נימיו ועורקיו ללייטון אוריינט הסמוכה. צחוק הגורל: לידס ואוריינט חולקות העונה את אותה טבלה (ליג 1, הלא היא הליגה השלישית). זה לא הפריע למרק לקחת את בנו אדם בן ה-9 למפגש ביניהן באלנד רואד (כמה נוח שנגמר 1-1). זה לא מונע ממרק ומאדם לאסוף אותנו בשבת בצהריים ממנור האוז כאשר הם עוטים עליהם את צעיפי האדום לבן של ה-O’S .
בסטמפורד ברידג’, אולד טראפורד, ווייט הארט ליין ואיצטדיון האמירויות ניתן אולי לראות כדורגל אנגלי, אבל בבריזביין רואד אפשר גם להריח אותו. בעוד במגרשי הפרמיירליג המודרניים והמתוקתקים לעייפה אסרו זה מכבר לא רק לעשן אלא גם לטגן, הרי שבליגות שמתחת לעגל הזהב מותר עדיין להפוך את ההמבורגרים וההוט דוגס על האסכלות שבתוך האיצטדיון, והארומה המשגעת של הכדורגל האנגלי הבסיסי, המסורתי, כולל קטשופ וחרדל, מפנקת את הנחיריים בכל פינה בכל יציע.
זו היתה איפוא הזדמנות מצוינת לחזור לבשר ולשורשים. בריזביין רואד הוא ביתה של לייטון אוריינט, מקום שביעי בליג וואן. האורחת שלה, ג’ילינגהאם, באה מהמקום ה-17. זה אמנם לא בדיוק העימות שיצית את בלוטות הרוק והדימיון, אבל תתפלאו, גם בליגה השלישית אין ארוחות חינם או מבצעים לראש השנה האזרחי. כרטיס ליציע שמאחורי השער עלה 20 לישט. 160 שקלים לבני ג’דידה נגד הפועל אשקלון, אלא שבבריזביין רואד איכות המשחק היא רק חלק אחד ממבחן התמורה. הנוסטלגיה, הנוחות, ההתערות, האווירה, ההסתופפות הקהילתית, הכמיהה המשותפת לניצחון וזעקת השבר לנוכח ההחמצה, כלולות במחיר ושוות כל פני. לא זו בלבד: ההשקעה והמסירות כללו גם 40 (!) דקות של עמידה סבלנית ומופתית בתור לקופות. אבל כאשר הכרטיס והנקניקיה היו בידינו, והמגרש למרגלותינו, כבר הרגשנו כמו בבית.
לך תשחזר את התחושה הרכה, החמה, האנגלית הזאת, בניכור המקפיא של המונומנטים החדשים. זו הסיבה שהרבה מאוד אוהדים מקומיים לוטשים עיניים עורגות לאחור. בריברסייד סטדיום מתגעגעים אוהדי בורו לאיירסאם פארק. בריבוק חולמים עוטי הצעיפים של הוונדררס על ברנדן פארק. בפרייד פארק מתרפקים הראמים על הבייזבול גראונד, ובסנדרלנד יספרו לכם נאמני החתולים השחורים שהסמל המסחרי הגדול שלהם – שאגת רוקר פארק – נקבר בין הריסות האיצטדיון הישן ונשמע כיום אבוד וחלול בין כתלי הסטדיום אוף לייט. אפילו באמירויות עדיין מסננים את השם הייבורי בחרדת קודש. מה הפלא שבדיוק בשבוע הזה בחר סר אלכס פרגוסון לתת דרור לתסכוליו באשר לתיאטרון החלומות שרוב מאכלסיו אכן ישנים וחולמים, לטענתו, בהקיץ.
גם בבריזביין רואד העידוד הוא לא מה שהיה פעם. תכולת האיצטדיון היא 9,271. נגד ג’ילינגהאם התמלאו 6,539 ממושביו, יותר משני שלישים. לא רע לקבוצה שהיא אחת מ-14 בלונדון רבתי, ושמעולם לא זכתה בתואר (אבל היתה בליגה הבכירה עונה אחת, 1962-63). אבל גם האהדה, השירה והתמיכה הקולנית של האוהדים הללו כבר לא מובנים מאליהם. גם הם כבר הזקינו, השמינו, הבינו והתעייפו קמעה. עדיין לא Highbury-Library, כמסורת העקיצה על הדממה הארסנלית ההיא, אבל אם חשקה נפשך באמת בצלילה אל מחוזות השאון, הגרון (הניחר) והדציבלים, לך אל יציע אוהדי החוץ, חבר, ראה דרכיהם והתענג. ביום הראשון של 2008 היו כ-2,000 ישבנים בבריזביין רואד שייכים לאוהדי הקבוצה האורחת. הם עשו רעש של 4,000.
אוריינט הוא מועדון צנוע. תקציב שנתי של כשלושה מיליון לישט. אין מספיק זרי דפנה עליהם אפשר לשבת על מנת להבטיח אותו ולנסות להגדילו. מספר הצופים הממוצע (כ-5,000) וכוח הקנייה שלהם בחנות המזכרות, מוגבל ומצומצם בעליל. הראש האנגלי צריך איפוא להמציא פטנטים. הנה אחד, מיוחד: בבריזביין רואד נבנה פרוייקט של בתי מגורים בשלוש מתוך ארבע קצוות האיצטדיון. דירות חדשות, משוכללות, שנחטפו כמו תכניה של גמר גביע. וכן, יש בהן מרפסות. וכן, מתגודדים שם דיירים ואורחיהם שרכשו קורת גג לראשם באחד ועוד אחד: דירה פלוס מנוי לנצח. ולא, אין שם חבלי כביסה ולבנים המשתלשלים מהם.
משכורת ממוצעת של כדורגלן בלייטון אוריינט היא 4,000 פאונד לחודש. כן, אני יודע, בבני ג’דידה חולמים על זה. אבל בחצר הקדמית של אברם, יכולים ג’ון טרי, פרנק למפארד, אנדריי שבצ’נקו ומיכאל באלאק (כא מהם על 130,000 פאונד לשבוע, עשרת אלפים למחצית היממה) להחליף על זה דאחקות. אני מקווה בשבילם שהם בעיקר לומדים גם מזה לברך בוקר-בוקר, יום-יום, שעה-שעה, על גודל ועומק מזלם.
השם הבולט ביותר בין 28 השחקנים שפיארו את כר הדשא בלייטון היה שם המשפחה. טרי. פול טרי. קשר אוריינט ואח של ההוא מהפסקה הקודמת. פול הוא האח הבכור, 28, יותר מבוגר, פחות מוכשר. הוא הגיע בקיץ מיאוביל, בהעברה חופשית. כל ההשוואות הלא מחמיאות לקפטן צ’לסי ונבחרת אנגליה לא הפריעו כמובן לקשר המשפחתי להפוך את פול טרי לסטאר של אוריינט, לכדורגלן היחיד שהילדים מושיטים אליו בתשוקה, ציפיה, ועיניים מזוגגות מהערצה, את פנקסי ופתקי האוטוגרפים שלהם, לפני ואחרי המשחק.
הכדורגל היה משמים. רצינו אוריינט אקספרס, קיבלנו בזאר אוריינטלי של הגבה, בעט ורוץ. כל מה שעשו גבעולי הדשא בבריזביין היה להצמיח לכדור כנפיים. הוא בילה הרבה יותר ברקיע מאשר על הקרקע, ופעמיים אף נשר מהשמיים הרחק אל מעבר לתחומי המגרש. התוצאה: ניחשתם נכון, 0-0. ממש כמו הכינוי של לייטון אוריינט, ה-s’O (איך לא הבנו את זה קודם).
רגע, רגע. אבל הרי לא באנו בשביל השערים, הרמה ושאר הרוח. נסענו לחפש את האור הקטן והחם שבקצה מנהרת הזמן, ואכן גילינו לשמחתנו שאפשר עדיין למצוא באלביון שדות כדורגל אנגלי לנצח. טבעי, אורגני, אפוף ריחות, זכרונות ונשמה. סר אלכס מוזמן לטעום.
