כשקיבלתי הזמנה לצפות בשני סרטים שנעשו על מבצע חומת מגן בג’נין, ושאמורים להציג את הסיפור האמיתי שמאחורי האירועים, אשר הוגדרו עי התקשורת הבריטית כטבח – חשבתי לעצמי: למה להוציא את ג’נין מהנפטלין? גם האום קבע שטבח לא היה. אבל לאחר הצפייה, שיחה עם היוצרים, ותגובת הקהל בקולנוע סקרין און דה היל – שיניתי את דעתי: סוגיית ג’נין עדיין לא נכנסה למגירה! עדיין לא ראינו ולא שמענו הכל. את שני הסרטים, השונים באופיים, לא תראו בטלוויזיה הבריטית. את ההקרנה המיוחדת ארגנו חברי הקמפיין לסולידריות עם ישראל.
בסרט הראשון, ג’נין יומן מילואים, מתעד הבמאי גיל מזומן (32), כחייל בפלוגת המילואים, את סיפורם של חבריו ליחידה אחרי שאיבדו 13 מחבריהם, תוך התמודדות עם ההלם ועם המציאות בשטח, תוך לחימה. הסרט הוקרן בארץ בערוץ 2 ובפסטיבלי סרטים בעולם. סרט רגיש וכואב, שאינו יכול להשאיר את הצופה אדיש לעובדה שחיילים הם בסופו של דבר גם בני אדם.
ראית בסרט שליחות?
הסרט צולם מהבטן. זה לא סרט שקודם חושבים על הקונספציה ובונים תקציב. גם לא עשיתי את הסרט כדי למצוא חן בעיני אחרים. מוליק, אביו של דרור בר זל, אמר לנו ‘תשמעו, כשאתם יוצאים מהמילואים וחוזרים לעבודות שלכם, אל תצפו להנחות. אף אחד לא יודע מה עברתם!’ – ואני החלטתי שאני רוצה לספר את הסיפור של הפלוגה שלי, פלוגת חיילי מילואים שכואבת, מתלבטת ונלחמת. איך הם מתמודדים עם מה שקרה.
למה לא היו בסרט לוויות ולא משפחות שכולות?
גם כך יש בסרט הרבה דמויות. וההחלטות לא נעשו משיקולים קולנועיים ריאליסטים.
האם יש לסרט המשך?
בשבוע הבא נחזור לשירות מבצעי, ואני אמשיך לצלם כיצד הם מתמודדים עם מה שקרה בפרספקטיבה של זמן. בינתיים עשיתי סרט שעסק בשלוש מאלמנות הקרב בג’נין, שנולדו להן שלוש בנות אחרי ששכלו את הבעל.
מה עשית לפני ג’נין?
כתבות למבט שני בערוץ 1, וסרטים קצרים כמו: גן העדן של יחזקאל – על סגירת המיזבאלה בחירייה, וכרישים בכינרת – על הבחירות בטבריה. כמו כן אני עובד כצלם עצמאי לערוצים 2 ו-8.
על הסרט הדרך לג’נין, של פייר רחוב (51), מפיק סרטים יהודי-צרפתי יליד אלג’יר, שמתגורר בירושלים ובפריז – אמרו כי הוא התשובה לסרטו של מוחמד בכרי, ג’נין ג’נין. והיו שאמרו שהסרט לא מאוזן, ומביא רק את הצד הישראלי, והיו גם עיתונאים שטענו שהסרט הוא פרופגנדה ישראלית, ואינו ראוי להקרנה במבט שני בערוץ 1. אין פלא אם כך, שגם באנגליה דחו אותו ערוצי הטלוויזיה מאותה סיבה.
מה גרם לך לעשות הסבה מסרטים עלילתיים לסרטים דוקומנטריים?
הייתי בהלם כשראיתי כיצד הטלוויזיה הצרפתית מציגה את רצח הילד, מוחמד אל-דורה. ראיתי שהכתבה שודרה אחרי שעובדה בעריכה. פתחתי בחקירה פרטית כדי לגלות את העובדות. את הסרט על ג’נין החלטתי לעשות אחרי שראיתי את הדיווחים על הטבח שפירסם ה’גרדיאן’. צלם של ‘צ’אנל 4’ הבריטית, שהיה בין הראשונים שנכנסו לג’נין אחרי הפעולה, אמר לי: ‘צילמתי מעשי טבח ברואנדה ובהרבה מקומות אחרים בעולם. כאן לא היה טבח!’
היכן מוקרן הסרט?
בחודש הבא יוקרן הסרט בארהב בערוץ PBS. בינתיים נרכשו עשרות קלטות עי הקהילה היהודית בצרפת להקרנות בחוגי בית. זה יצר חשיפה לאלפים רבים.
האם אתה ימני?
אני לא ימני, אני צודק. הייתי מחסידי הסכמי אוסלו עד שגיליתי שהפלסטינים לא מתכוונים לעשות שלום, והעולם לא מעוניין לדעת מזה. מאז אני מספר סיפורים. אני עושה סרטים שמראים את הפנים האמיתיות של הפלסטינים שעוסקים בהסתה ובפרופגנדה עבור וורלד נט דיילי בארהב.
על מה אתה עובד כעת?
אני מכין סרט שנקרא: האקסודוס השקט על מיליון יהודים שסולקו ב-48′ ממדינות ערב, מתוכם הגיעו 640 אלף לישראל והשאר נפוצו במדינות העולם. הסרט מטפל בזכות השיבה שלהם. סרט נוסף יעסוק בפלסטינים בשטחים כשבויי שנאה, מה שיעזור להם לקבל פיקוח הולם מטעם אונרא.
