ביום הזיכרון אהיה בישראל מספרת תלמה (37). לפני שנה, אחרי הטקס בלונדון, הייתה לי נפילה איומה. הרגשתי לבד. לפחות הפעם אני אהיה עם המשפחה. החיים שלי הם כמה מעגלים, היא פותחת במונולוג ארוך. אני עכשיו שוב סוגרת מעגל. אנחנו יושבות בבית-קפה בצד הדרך, בואכה מילטון קינס, עיר תעשייתית מאוד. מהחלון הרחב נשקף אגם מלאכותי ונוף אנגלי סגרירי. על השלט בסוף האגם מעל בניין משרדים כתוב:’יוניסיס’ זו חברת קלירינג לבנקים בה אני עובדת היא מצביעה לאופק. השלווה הבריטית מופרת כשכמה תיירים יפנים מסתערים עם המצלמות לכיוון הברבורים השטים, ובשעת צהריים – כשנשים עמוסות בתינוקות וילדים מגיעות לארוחת טוגנים.
נפגשנו שם באמצע הבוקר, בין לונדון לנורת’המפטון העיר בה היא מתגוררת עם בעלה, אלכס, ושלושת הבנות (דניאל, 14, מאיה, 12 ולירון, 6). המעגל הזה התחיל כשעזבנו את הארץ בפברואר 2001. הגעתי עם אלכס לישראל ב-1997. הייתי פרודה מהאקס שלי ועם שני ילדים. עוד לא היינו נשואים. כשפניתי לסוכנות לברור וסידור סטאטוס משפחת עולים לא התקבלנו. אז עוד קיבלו זוגות מעורבים כעולים חדשים אבל אנחנו לא נחשבנו כזוג. הייתי בלי סטאטוס כי הייתי פרודה. אמרו לי שזה בגלל שהאקס שלי יכול תמיד לבוא ולדרוש להיות עולה חדש. אלכס ניכנס לארץ כתייר. את הגירושים קיבלתי אחרי שויתרתי על הכול כדי לשמור על הבנות. סטאטוס של תושב ארעי קיבל אלכס אחרי שהתחתנו ב-1999 בקפריסין וכשלירון נולדה. את האקס הכרתי כשהיה מתנדב בארץ. נסענו לסקוטלנד. התחתנו. נשארנו שם. נולדו שתי הבנות. נפרדנו ואז הכרתי את אלכס. זה היה ב-1996. בהתחלה גרתי בקמברנולד. עם אלכס בגלזגו.
את עבדת שם, בקמברנולד?
בטח. אני תמיד מוצאת עבודה. מלצרתי ב’ליטל שף’, גם בגלזגו שם למדתי במקביל מינהל עסקים. אבל סקוטלנד שאבה ממני את מי שהייתי. הייתי זרוקה, היפית, אוהבת טבע והגעתי למקום מאוד אולד פאשן. הייתי שותה הרבה כי זה מה שעשו שם. כזוג לא יצאנו ביחד. גברים לחוד, ונשים. היה לי קשה לקבל את זה בהתחלה. אבל התחלתי להתחבר עם השכנות. היינו הולכות לקריוקי והייתי שותה, לא שתויה אבל שותה. בבית היינו עושים מסיבות, גם עם הילדים.
כשהטלפון הנייד שלה מצלצל היא עונה במבטא צפוני מהוקצע. אוקי דוקי היא יורה לשפופרת.
אותך לא שואלים מאיפה המבטא?
כשלא מתאים לי להגיד שאני ישראלית אני עונה שאני חצי סקוטית וחצי דנית. ‘אה, את המבטא הסקוטי דווקא זיהינו’ – באה בדכ התשובה.
את חצי דנית?
כן. אימא שלי הייתה מתנדבת בקיבוץ.
מלח הארץ אמרתי? תלמה נולדה בכפר בלום. נחמיה לבנון זל, הסבא, היה ראש ‘נתיב’ – זרוע של המוסד שפעלה למען הקשר עם יהודי ברהמ לפני שנפלו החומות. פרופ’ דן לבנון, הדוד שלה, הוא המדען הראשי של משרד החקלאות. יאיר לבנון, אביה, היה בפלוגת הצנחנים שפרצה לעיר העתיקה במלחמת ששת הימים תחת פיקודו של מוטה גור והניפה את הדגל על הכותל. לימים נפצע האב במלחמת ההתשה כשפיקד על מוצב ליד התעלה. אחיה הבכור, אייל עובד כמנהל פרוייקטים בבינוי. הוריה התגרשו כשהייתה בת שש – אז עברה לגור עם אביה ורעייתו בחיפה. האם עברה לקריות. כשהייתה בת 16 נולד האח הצעיר, יוחאי זל. לפני כארבע שנים הוא נהרג בצבא.
כשחזרנו לארץ, לכפר בלום, הרגשתי שאני אחראית שלאלכס ולילדות יהיה טוב. אחרי שנה היה לאלכס משבר. הוא לא הסתדר עם התרבות, עם השפה ועם זה שהוא לא יכול לעבוד. לא אכפת היה לו איפה העיקר לעבוד. אז בקיבוץ הוא עבד בתור מתנדב. אחכ עזבנו לקריית שמונה שם הוא עבד במנפטה של הגליל העליון. דרך קשרים השגתי לו עבודה בחברת גינון בצפון. אני אוהבת את הצפון ומרגישה שם בבית. הכול קטן. לא מכירים את כולם אבל תמיד מכירים מישהו שיכול לעזור. אחרי שהתחתנו הוא קיבל אישור עבודה ומעמד של עובד זר.
ביקשתם אזרחות?
לא. אמרו לנו שאין סיכוי. בדיוק שינו את החוק. אני לא יודעת אם עכשיו אפילו אקבל ‘תושב חוזר’. אני חוזרת בסימן שאלה גדול. אין לי ציפיות. אלכס ייכנס על אשרת תייר. את המעמד נסדיר אחרי פניה למשרד הקליטה ומשרד הפנים. היות וחזרתי פעם, לא קיבלתי כלום כי היה לי בעל פרוד בחוץ – ואפילו הילדות לא קיבלו עזרה בעברית. אימא תמיד אומרת שזה לא רע לבקש, ואם מציעים אז תיקח. אולי פיספסתי את הרכבת אבל אני לא חוזרת בשביל לקבל זכויות. אני חוזרת הביתה! עם יותר אנרגיות להלחם על הזכות לחיות בארץ ביחד. והשאר לא משנה. גם אלכס מרגיש ככה. מזה שנה וחצי שאני מדברת על חזרה – וזה מדהים, כי מתוך חמישה זוגות של חברים ישראלים בנורת’המפטון ארבעה חוזרים הקיץ ועוד זוג חברים שלנו מלונדון. כמה עוד יש שאני לא מכירה?
יש לך דרכון בריטי?
לא.
למה?
כי אני ישראלית. רק עכשיו הגשתי בקשה ועשיתי מבחן אזרחות. אני לא מחכה לקבל את הדרכון.
מה שואלים במבחן כזה?
המון שאלות לגבי הממשל. למשל: ‘מי יושב בבית הלורדים, ומה התפקיד שלהם?’, ‘כל כמה שנים יש בחירות?’, ו’מה אחוז הנוער באנגליה מתוך מכלל התושבים?’.
תשאלי אנגלי ברחוב, הוא ידע את זה?
אני יודעת. אבל אני מקבלת את זה, כי אני לא בריטית ואם אני רוצה להיות בריטית אני צריכה להראות מוכנות. שמעתי שבארץ שואלים למשל, מי היה הרמטכל השני של ישראל?
התכוננת לבחינה?
כן.יש ספר ושאלות דוגמא באינטרנט
יכולת לא לעבור?
היה אתנו אלבני אחד שזה היה המבחן החמישי שלו.
תמשיכי את התהליך בארץ?
אני לא מרגישה צורך כרגע, אולי זה משהו מהציונות שיש בי שהלך לאיבוד בסקוטלנד וחוזר עכשיו אני לא בריטית ואני לא חושבת שאני צריכה להחזיק בדרכון בריטי. בשביל מה? בשביל לא לעמוד בתור להגירה? ממש לא מפריע לי. אגב, זה לא מפריע להם לשלוח לי הזמנה להצביע בקלפי. אולי זו טעות, אבל שולחים לי כל פעם טופס ואני מצביעה עם כולם. אז אני תושבת וזה מספיק לי.
כשגרנו בארץ ועבדתי כמזכירת מנכל בפלריג – מפעל של קיבוץ נאות מרדכי – כתבתי מכתב לנשיא דאז, עזר וייצמן זל. כתבתי ‘איך זה במדינה שלי, בה שרתי בצבא, כבת למשפחה תורמת – אני לא יכולה לחיות עם מישהו שהוא טוב בשבילי ובשביל הילדים שלי….’ מכתב נורא ארוך. בסוף הוספתי, ש’אני מקווה שהמכתב יגיע אליך ולא ימצא עצמו בפח’. אולי זה היה ילדותי, אבל יום אחד קיבלתי טלפון מאריה שומר, ראש הלשכה: ‘אני מתקשר מהתחתית של הפח במשכן הנשיא בירושלים. קיבלתי את המכתב שלך ואני מתקשר להזמין אתכם לביקור’. זה היה מאוד מרגש. לא בגלל המעמד. בשבילי זו הייתה הזדמנות לקחת את אלכס לירושלים. וזה עשה לי טוב.
לארץ הגענו בלי כלום. שילמנו שכד בקיבוץ וחיפשנו עבודה. הילדות למדו בביהס האיזורי, עבורו שילמתי כמו לביס פרטי. הייתי נאיבית, לא הכנתי את עצמי לתלאות. אחרי הביקור בבית הנשיא, מצויידים במכתבים, נסענו למשרד הפנים בצפת. זה היה ממש משפיל. צחקו עלינו ממש. אני רואה את התמונה מול הפנים. בקטעים האלה היה לי קשה. תודה לאל שאלכס לא הבין עברית. ‘גם עם טיפול כזה’ אמר לי הפקיד: ‘את חושבת שזה יעזור לך? נסדר לו אישור עבודה בתור עובד זר’. זה אמר ש-50 אחוז מהמשכורת הלך למס הכנסה.
כמו מערכון של הגשש
אבל הקש ששבר אותי היה כשהחלטנו לקנות בית. הלכתי לבקש משכנתא. שמנו חמשת אלפים שקל על בית בקיבוץ שניר, שהיה בין הראשונים שהציעו נכסים למכירה. גרנו שם זמנית ומאוד אהבנו את שניר. הילדות הסתדרו, לנו הייתה עבודה. המצב הכלכלי לא היה נהדר, אבל אנחנו לא כאלה שצריכים לנסוע לחוץ לארץ כדי ליהנות. לנו כיף לעשות קמפינג על שפת הכינרת, מתחת לשמים, ברקבקיו אחרי יום עבודה וזה הספיק .
לקבל משכנתא בארץ זה לפי קריטריונים, לא כמו כאן לפי המשכורת. את נשואה? כן. בעל ישראלי? לא. עכשיו שמים אותך בצד, כמו במשחק בורד עם חיצים. את גרושה? לא.
אם אני לא נשואה לישראלי אני לא יכולה לקבל משכנתא של זוג נשוי. אני גם לא רווקה אז אני לא יכולה לקבל משכנתא של רווקה. אז מה אני? בנק לאומי: אני לא יודע מה להגיד לך. בנק דיסקונט: את נשואה? כן. שרתת בצבא? כן. (מתחיל טוב). אחים? שניים. שרתו בצבא? אחד, בלבנון. השני יותר צעיר. הבעל שירת בצבא? לא. למה? לא ישראלי. וווששש. חזרתי בוכה. בלי חלקת אדמה שלי, בלי הוויזן שלי, מה אני עושה? ואל תשכחי את המצב הביטחוני הקשה. כשהאחות של אלכס באה לבקר אחרי שלירון נולדה, לקחתי אותה לקריית שמונה לקנות בשר לברביקיו. אנחנו ב’סופר’ ופתאום את שומעת אנשים צועקים. אני אומרת לה ‘תעזבי את הדברים, אנחנו יוצאות’ והיא לא מבינה: ‘אולי נתמקח על המחיר?’. ירדנו לחניון. עבדתי אז בחברה שסיפקה שירותי תקשורת לחברות זרות, וראיתי את זה בפוטג’ שמכרנו להם; שריקות של קטיושה ואנשים רצים לתפוס מחסה. נכנסתי לאוטו ודהרתי עד שניר כמו מטורפת. צעקתי לה לפתוח את החלון שלא נפגע מההדף והיא נהייתה מה זה לבנה. את היציאה מלבנון ראינו דרך הגדר של שניר. ואז התחילו האירועים בהר-דוב. גרנו ליד כביש המערכת של הקיבוץ. פתאום הצבא התמקם לידנו בחניון הבניאס. היה ממש קשה. את טורקת דלת והילדים קופצים. אולי זו קטיושה…
גם לא עזבנו בגלל אלכס אלא בגללי. כשלאלכס היה משבר תרבות בגלל הכביסה שתלויה בחוץ, האנשים שדוחפים אותך – הוא עזב. אמרתי לו ‘תיסע, תיקח את הספייס שלך וכשתרגיש שאתה רוצה תחזור’, והוא חזר. הוא מאוד אוהב את הארץ. אני שמחה שעזבנו בהיי, אחרת לא היינו חוזרים ככ מהר. החלטנו באוקטובר ועזבנו בסוף ינואר. לא רציתי לסקוטלנד. זה קר ורחוק מדי בשביל נסיעות לארץ. בנורת’המפטון יש לאלכס דודה. לונדון לא באה בחשבון בגלל יוקר המחייה. באנו לכאן עם אלפיים פאונד. לא אמרנו לאף אחד עם כמה, כי אני לא חושבת שאימא הייתה נותנת לי לצאת. מכרנו הכול, אבל על יד שנייה כמה יכולנו לקבל? לא דאגתי. חייתי כבר בבריטניה וידעתי שבריאות ובתי-ספר נקבל. ידעתי שאנחנו לא מפחדים לעבוד בכל דבר, גם לא לנקות מדרגות. אלכס נסע קודם למצוא מקום. אני הגעתי לבית של ‘אפסטרס דאונסטרס’ עם המעקה הגדול שמתגלשים עליו אצל דוד שלי באוקספורד. היינו שם יומיים עד שאלכס בא לאסוף אותנו עם הוואן. בדרך עצרנו ב’ארגוס’ וקנינו מיטות ופוטון לסלון, סכום, כלי מיטה ומכונת כביסה. כל השאר היה בבית ששכרנו. כשהגענו אמר לי בעל הבית: ‘עם סקוטי ויהודיה יש סיכוי שאני אראה שכר-דירה?’ אחרי חצי שנה כבר קנינו בית.
אלכס התחיל לעבוד דרך סוכנות עד שמצא עבודה קבועה ואני עבדתי בטיפול באנשים מבוגרים. בת דודה שלו עזרה לי עם הקטנה. דניאל נכנסה בהתחלה לבית ספר של הכנסייה האנגלית כי לא היה מקום בבית הספר שרצינו, אבל כשהתפנה מקום בקיץ הם קיבלו אותה, זה הפתיע את כולם שסיימה עם תעודות הצטיינות שכבתיות. אלכס עבר לעבוד ב’טסקו’ ולמד אינסטלציה.
במאי, מיד אחרי שהגענו, נודע לי שסבתא שלי מאוד חולה. סבתא הייתה כמו אימא בשבילי. כשאבי נפצע אימא נסעה לטפל בו ואני הייתי הולכת לבית של סבא וסבתא בקיבוץ. אבא נפצע ביום האחרון של המילואים בזמן מלחמת ההתשה. אנחנו יודעים מעט מאוד על המלחמה הזאת ועל מה שעבר על החיילים ששמעו בחדשות על שתי פצצות שנפלו בצפון – ואצלם נפלו 60 בדקה. ולמה התכוונו כשאמרו ש’תא זוהרת והתעלה בוערת. רק לאחרונה אבא התחיל לספר, ואני מתחילה להבין.
יוחאי נולד מקסים. בלונדיני עם עיניים כחולות. מילקי בר קיד. היה בינינו קשר נפלא. אחכ אייל עזב את הבית והלך לצבא. בסוף התיכון גם אני עזבתי וחזרתי לקיבוץ בזמן השרות בצבא. בשנים שחייתי בחול היה בינינו קשר רופף בלבד. הייתי עסוקה בבעיות היומיום שלי. כשחזרנו לארץ הקשר חודש. יוחאי היה בן 14. בשבילי אח קטן/בן בשביל הבנות דוד צעיר, כמו אח. היה כיף להיות שוב ביחד.
רק אחרי מותו אובחן יוחאי כבעל תסמונת אסברגר (סוג של אוטיזם). יוחאי היה חכם ומיוחד. מצד אחד חנון ומצד שני עם ידע וניסיון מעבר לרגיל שלפעמים הרגשתי כאילו הוא הבוגר ואני האחות הקטנה. הוא סיים תואר ראשון, במגביל לבגרות, באוניברסיטה הפתוחה בגיל 18.
כשיוחאי נהרג הרגשתי שאני צריכה לדבר עליו. אבל אם נכנסתי לבית בקיבוץ ודיברו על דברים של היומיום – פשוט לא הרגשתי שייכת. הם חשבו שאם תדבר על היומיום יהיה לך יותר קל ואתה מרגיש בדיוק ההפך. יוחאי התגייס באפריל 2002. אני זוכרת שדיברנו בסופשבוע לפני שנהרג במסנג’ר עם המצלמה. היה תקל בקול אז התכתבנו. הוא היה בבסיס חיל האוויר בעובדה אחרי הטירונות.
אני לא יודעת מה בדיוק קרה שם. אני כבר לא רוצה לדעת. השלמתי עם זה שהוא איננו. אני לא זוכרת כלום מהלוויה. חזרתי לפה והיה לי קשה. הייתי תקועה בין האבל על האח שלי ולהיות כאן בשביל הבנות, מה שאלכס לקח על עצמו. ואז היה העניין של הבת-מצווה של דניאל. ואיך אני עושה את זה שבוע לפני האזכרה הראשונה של יוחאי. הקהילה היהודית והישראלית בביהכ בנורת’המפטון, שם ארגנתי כיתת לימוד עברית, מאוד עזרה לי. בכלל – לארגן, לסדר ולרוץ עזרו לי לשמור על השפיות. מצאתי תרפיה בעשיית תכשיטים.
התמודדות עם האובדן זה קשה. ועוד יותר כשאת רחוקה. כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה מה אם, וכל כך הרבה לבד. אני רק רוצה להמליץ שאם יש עוד אנשים כמוני בחול הפורום של שכול ואובדן ב’תפוז’ מאוד עזר לי. בארבע השנים האחרונות יש לי המון נסיעות ללוויות ולאזכרות: אח שלי, סבא בארץ, חברה טובה וסבא בדנמרק. אולי החזרה שלי זה טריגר לאחד את המשפחה. אני רוצה לחזור עכשיו ולא לחכות כאן עד שהילדים יגדלו. קשה במיוחד לדניאל, כי יש לה חבר והיא לא רוצה לעזוב. למדתי טיפולים אלטרנטיביים ואני לומדת רייקי ברמה גבוהה כדי לעסוק בזה בארץ. אני רוצה לתת מעצמי כי זה נותן לי המון. אני רוצה להגיע לאוכלוסייה שלא יכולה להרשות לעצמה להגיע לספא ואת הטיפולים היקרים. לאנשים שעובדים במפעלים וזקוקים לחצי שעה מסאג’ ראש הודי על מנת להמשיך את היום. אני גם רוצה להגיע לילדים עם בעיות, ילדים אוטיסטיים ואנשים מבוגרים.
מכרנו את הבית. אנחנו חוזרים לארץ עם קצת יותר מהפעם הקודמת. אבל אני לא דואגת כי יש לי חזון. עכשיו אני חוזרת. והפעם זה לתמיד.
