השחקן מייקל גולד החל את הקריירה שלו על הבמה עם קלאסיקות בהצגות של ה”רויאל שייקספיר קומפני”. מהמחזה “המלט” הוא הגיע למחוזות אחרים, כמו הסרטים הפופולריים “רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים” ו”שעה אפלה”. לדבריו, הוא הכי גאה להשתתף ביצירות, שהן לטעמו הכי עמוקות ובעלות תוכן פוליטי חזק. אפשר למנות בהן את ההצגות Our Class (נשיונל ת’יאטר) על השואה בפולין, Pressure Drop (וולקם קולקשיין), The Jungle על משבר הפליטים ו-A View from the Bridge של היאנג ויק. כל אלה זכו להערכה רבה גם מהמבקרים, כולל ההצגה שבה מייקל משחק בימים אלה בתיאטרון אלמיידה – “הכותבת” (The Writer).
“הכותבת“, המחזה החדש והמצוין של המחזאית אלה היקסון, הוא מעבר לסיפור אישי. הכי טוב לתאר אותו כמחזה על מאבקי הכוח, שבהם מחזאים נתקלים בעולם התיאטרון כשהם מנסים להגן על היצירה שלהם, וגם מאבקי הכוח שבהם נשים נתקלות מדי יום. דמות הכתבת, שאותה מגלמת השחקנית רומולה גאראיי, מצליחה להשיג שליטה וכוח רק כשהיא עוזבת הכל ובורחת אל הטבע, לעולם פראי. מייקל משחק את דמות הבמאי בהצגה, שהוא אדם נוקשה, המקבל דברים רק כשהם מתיישרים עם רצונו. עם ההופעה הנפלאה שלו, כדמות המטילה אימה, היה זה מפתיע לגלות שבמציאות מייקל הוא אדם מאוד אדיב וסובלני, ולמעשה ההפך הגמור מ”הבמאי”.
“מצאתי את עצמי מגן על הדמות”
כמחזה, המבנה של “הכותבת” מאוד יוצא דופן. היה לך קשה יותר לעבוד עליו מאשר על מחזות “קלאסיים”?
“לא. אחת מהסיבות המרכזיות היא שהמחזה מתרחש במקום שבו ביליתי את רוב זמני ב-30 השנים האחרונות; חדרי חזרות ותיאטראות! הדבר הכי קשה בשבילי היה להפסיק לספר אנקדוטות… כולנו מכירים את העולם הזה כל כך טוב ולכולנו יש סיפורים מצחיקים לספר. זה היה רק עניין של מציאת הגרסה המתאימה ביחס למה שהיינו בעבר. כשאתה שם את זה בצד ומתבונן על מהות המחזה, אתה מבין בצורה מסוימת שהתיאטרון משמש כמטאפורה למבנה הכוח בכלל האוכלוסייה. הבמאי, אותו אני משחק, הוא די אב טיפוס של כוח, מרות ופטריארכיה, ואז אתה צריך לקלף את זה וליצור משהו אמיתי בתוך זה”.
האם אי פעם הרגשת שאתה צריך למחות על דרך הייצוג של הגברים במחזה?
“לא ממש הרגשתי צורך למחות. לו רק בגלל שאני ממש אוהב את הכתיבה של אלה (המחזאית, ל.ש.). והמבחן שלי הוא תמיד ‘היכולת להגיד משפט’. הייתי במחזות שבהם המשפטים היו קשים לביטוי, כי הם לא התחברו יחד כדברים שבני אדם עשויים להגיד. זו לא הצורה שבה אנשים מדברים. אבל הכתיבה של אלה כן עומדת במבחן הזה. יש בזה אושר ונוחות. הבימוי של בלנש (מקאנטייר, הבמאית) היה גם מאוד מכובד ובוגר מהרבה בחינות. כשזה נוגע לענייני גבריות, מצאתי את עצמי מגן על הדמות איפשהו. כשחקן, אני תמיד מחפש את נקודות התורפה של הדמות, וזה לא תמיד הדבר הטוב ביותר לעשות. אבל אני מרגיש שאני צריך לדעת מהי נקודת התורפה ואז אני יכול לכסות אותה. גרסה אחרת של אותה הדמות הייתה יכולה להיות די מפלצתית, קשה, חזקה…
“אני רואה את מה שקורה במחזה בחיי כשחקן. מבנה הכוח משפיע על מחזאים ושחקנים, ומשחק יכול להיות מאתגר רגשית באותה הצורה שכתיבה יכולה לאתגר. לפעמים כשחקן אתה ‘יוצר’ רגשות כואבים. או מלהיבים. או כאלה שממלאים אותך באהבה לכולם. אתה מצית חלקים קטנים של עצמך. לפעמים אתה מוצא את עצמך מעורב מדי. למדתי, במהלך שנים רבות, שאני חייב להגן על עצמי… אני חושב שלא הרגשתי את הצורך למחות משום שפשוט הסכמתי (צוחק). אני לא אדם כוחני. בכל הכנות, ברוב המקרים, שחקנים בחדר חזרות הם לא האנשים הכוחניים או בעלי הסמכות”.
“רק לבלות עם דארת’ ויידר על הסט זה מספיק”
גם עבדת על כמה סרטים…
“בסרט אתה מרוחק יותר מהתהליך היצירתי. אני אוהב את הפוקוס שזה מביא לשחקן. ‘איך הייתי מרים את הטלפון?’ או ‘איך הדמות שלי הייתה מעשנת את הסיגריה הזאת ברגע הנוכחי?’. זה מאוד מדויק. והעובדה שאתה יכול לנסות שוב, לצלם עוד טייק… אבל אי אפשר לדבר על סרטים בלי לציין את ‘סטאר וורס’. רק לבלות עם דארת’ ויידר על הסט זה מספיק. לא צריך יותר מזה (צוחק). עבדתי על סדרת טלוויזיה שהייתה די אימרסיבית. קראו לה The Trial: A Murder in the Family – דרמה דוקומנטרית בעצם. שיחקתי את הנאשם. היינו צריכים לעשות המון עבודת רקע כהכנה, ואז להציג את הנרטיב בבית משפט עם מושבעים אמיתיים, עורכי דין אמיתיים ושופט אמיתי. ביום האחרון, כשלקחו אותי לבית המשפט, הייתי במצב נוראי! הסתכלתי סביבי על כל הקירות וחשבתי ‘אלוהים, הם הולכים לכלוא אותי!’. שכחתי שזו הייתה… העמדת פנים.
“הקטע המצחיק של הסיפור הוא שזה היה שבועיים, שני עד שישי, שצילמתי את The Trial, ואז ביום שבת צילמתי את ‘סטאר וורס’ (צוחק). בדיוק באמצע! זה היה הזוי וגם נפלא באופן מסוים. ואז העו”ד של הדמות שלי, עו”ד אמיתי (שלא הכיר אותי לפני שהסתיימו הצילומים) שאל את הדמות שלי: ‘היה לך סוף שבוע מוצלח?’. רציתי להגיד: ‘האמת שכן! היה לי סוף שבוע מדהים!’. אבל הייתי חייב להמציא משהו אחר: ‘כן, אתה יודע, אכלתי פיצה עם הילדים'”.
מייקל גולד ב”המשפט” וב”רוג אחת”:
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
[x_video_embed type=”16:9″][/x_video_embed]
“אם הייתי צריך להיות לוביסט של משהו, זה יהיה חינוך פוליטי”
האם כותבים יכולים לשנות את העולם?
“אני חושב שכותבים משנים את העולם כל הזמן. עיתונאים, כותבי תיאטרון, כותבי קולנוע. המצב לא הולך להשתנות, מיסודו, דרך כתיבה בין רגע. זה לא כזה כרונולוגי. אבל בלי זה? ללא כתיבה העולם יהיה ברברי. לאנשים לא יהיה תיאטרון שדרכו יוכלו לשפוט את עצמם ולהבין מי הם. לפעמים כותבים לאו דווקא משנים את העולם לטובה. לפעמים מילים הן כלי נשק. במיוחד כשמשתמשים בהן בפוליטיקה. במחזה, היא (הכותבת) רוצה להפוך את המערכת ולשנות את העולם. היא יכולה… והיא תצליח. אבל ייתכן שהיא בכלל לא תשים לב שהיא עשתה זאת. אני חושבת שזה מה שכל כך מרתק לגבי כתיבה… אנשים שרפו ספרים בעבר מסיבות מאוד ספציפיות ועדיין עושים זאת, מכיוון שמילים הן חתרניות ומלהיטות, והמנצחים משכתבים את ההיסטוריה”.
איזה שינויים אתה היית רוצה לראות בעולם?
“הדבר שהכי מטריד אותי עכשיו הוא ה’חילוק’. הדבר הבינארי הזה שאנחנו תמיד מחפשים. קטגוריזציה של אנשים כמו ‘שמאלני’ ו’ימני’. אני יודע שזה נשמע כמו חלום בהקיץ, אבל אני חושב שמה שתיאטרון עושה, ואומנויות עושות, וכתיבה יכולה לעשות – זה חיבור. לצפות בהצגה זו חוויה קהילתית. לנסות להבין משהו יחד. לכן אני אוהב את זה. השאיפה שלי היא שנעשה את זה יותר. ומה שפול הילטון אמר בראיון שלך לגבי לימודי דרמה ואומנות זה נפלא ומרתק…
“התחלתי דרך עבודות על מחזות די רדיקליים בבתי ספר, בתקופה של מרגרט תאצ’ר. לבלבל ולפתוח את הראש של הילדים. זה ‘המקום השמח’ שלי כאומן תיאטרון. עם זאת, הרבה פעמים אני חושב ‘למה אנחנו כל כך מפחדים מחינוך פוליטי?’. יש חוסר הבנה של מה שאנחנו עושים מבחינה פוליטית. את יודעת שיום אחרי משאל העם לגבי היציאה מהאיחוד האירופי המשפט שהכי הרבה חיפשו בגוגל בבריטניה היה ‘מה זה האיחוד האירופי?’. זה חוסר ידע פוליטי. אז אם הייתי צריך להיות לוביסט של משהו, זה יהיה חינוך פוליטי. לא רק חינוך טוב יותר מבחינה כללית, אלא חינוך פוליטי. מה המשמעות של הכל. בדיקת עובדות… להגיב למה שפוליטיקאים אומרים עם ‘אל תאמין להם!’ זה המקום שבו אני נמצא”.
