Interview/קיריל לבמן
מהסרט של סטיב בושמי אל הבמה: Interview, של הבמאי הישראלי קיריל לבמן, היא הצגה רגשית על יחסים. במקור היא מציגה בתוך דירת מגורים אמיתית, בלונדון תוכלו לצפות בה בפאב אנגלי. בכל מקרה, היא נשמעת מעניינת במיוחד.
תוכל לספר לנו על הקונספט של ההצגה?
אני לא מאמין בקונספטים הכתובים מראש, חדר החזרות שלי הוא מעבדה. ידעתי שבארץ ההצגה תוצג בפורמט סייט ספציפיק- בדירה אמיתית (אני מאמין שאחרי הפסטיבל אנחנו נעשה את זה גם בלונדון), ידעתי שזאת תהיה הצגה על היחסים בין האנשים בפן אישי ופרטי – את השאר ביררנו בחדר החזרות. כשאני מעבד יצירה קיימת אני מפסיק לראות את המקור. למשל, יצא לי לביים את “השחף” של צ’כוב – ראיתי עשרות גרסאות של המחזה בחיי, אבל בזמן העבודה על ההצגה בחרתי שלא לצפות באף אחת מהן.
קיבלתי את הטקסט של הסרט בצורה לא מחולקת לתפקידים – אוסף מילים ומשפטים, בלי שיוך לדמות. את הסרט אני ראיתי כמה פעמים, אבל לאחרונה העדפתי לא לעשות זאת. הייתי צריך לחלק את הטקסט לתפקידים, ולהחליט מי יגיד מה. כך נולד חלק מהסיפור החדש, את השאר בנינו במהלך החזרות. ראיתי את הסרט שוב רק אחרי המופע הראשון, ונדהמתי עד כמה שני הסיפורים שונים.
מה משך אותך לסיפור הזה ומה היו ההשראות שלך להפוך אותו להפקה תיאטרלית?
חיפשתי מחזה לשני שחקנים. אני אוהב הצגות עם כמות מוגבלת של אנשים שמתכנסים בחלל מוגבל לזמן מוגבל. הרבה סודות צפים, והחיים כבר לא יהיו כמו שהם היו רק לפני כמה שעות. יש גם הרבה סרטים כאלה, חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב לעבד לבמה אחד מהם. כמו שאמרתי אני אוהב לעסוק ביחסים אישיים- ביחסים שנבנים בארבע עיניים. קל להיות מישהו מול קהל- כולנו משחקים תפקיד כלשהו. אבל מי תהיה כשתישאר עם מישהו פנים מול פנים? מה תגיד ומה תעשה. אני בעצמי מרגיש מאוד נוח בג’ונגל העירוני – ברחובות מלאי אנשים, יודע להופיע, יודע לדבר ולהסתדר. אבל אני לגמרי חסר אונים בחיים הפרטיים שלי. נהוג לחשוב שאצל רוב האנשים זה הפוך, אבל אני לא מאמין בזה. כל אחד בודד, יודע להסתדר בחברה כך או אחרת, אבל לך תבנה יחסים מול כל אחד ואחת בנפרד. עד כמה אנחנו שלווים בזוגיות שלנו, ביחסים עם ההורים, ילדים, חברים?
באילו אתגרים נתקלת בעבודה על ההצגה?
כבר בקריאה הבנתי שהסיפור הוא הרבה יותר עמוק ומגוון מאשר זכרתי. הסתבר שבמבנה הריאליסטי מסתתר מסר מופשט יותר ממחזות פוסטמודרניים רבים. אני אוהב תיאטרון פוסט מודרני, ותנחשו איזה מחזאי אני מחשיב כמייסד הסגנון – ויליאם שייקספיר. אלה הטקטים שאתה יכול לעשות איתם מה שאתה רוצה- אינספור סיפורים, אינסוף גרסאות. בגלל זה הם מסרבית למות בגיל 500.
מה המשמעות של הבכורה העולמית בלונדון עבורך ועבור צוות ההפקה?
אני נולדתי בזמנים שאף אחד לא חלם אי פעם לצאת מגבולות המדינה. בחלום הכי הזוי לא חשבתי שמתישהו אני אגור אי שם בתל אביב עם חלון לים התיכון, ואבקר בביג בן ובמגדל אייפל. באתי לישראל לפני 23 שנים מרוסיה בלי לדעת מילה אחת בעברית, ובניתי מערך שלם של חיים חדשים. ללונדון אני באתי לפני 6 שני עם אנגלית קלוקלת, ואמרתי למה אני לא יכול לעשות כל זה פה? קל להגיד, אבל אחר כך אתה שואל את עצמך – איך, ולא מוצא תשובה. ככל שעובר זמן, אתה פשוט עושה את זה. לפני שנה לא העזתי לבוא ל”קמדן פרינג'”, והשנה אמרתי: “למה לא?”, והנה אני כאן. לגבי הצוות זה דומה אני חושב. אני פשוט הייתי המניפולטור הזה שהוציא את האנשים מהמקום הנוח שלהם, גרם להם להשאיר ילדים בבית וללכת להרפתקאות מפוקפקות. אוי, נשמע נורא.
איך השפיעה הטרגדיה שהתרחשה בישראל על ההפקה והתוכניות שלכם?
הטקסט היה מוכן לפני 7 באוקטובר. היה לי ברור שבבימוי אני אוסיף רפרנסים ישראליים. לא צריך לתאר לאף אחד את השוק שחוותה המדינה ביום הזה. איך חיים את החיים עכשיו? מותר לשמוח? מותר לעשות תאטרון? אני גדלתי על אתוס של מלחמת העולם השנייה, ועל הסיפורים איך כל התאטראות במוסקבה עבדו במהלך כל המלחמה, ואיך האמנים נסעו לחזית לתמוך בלוחמים. בישראל התאטראות בזמני המלחמות היו בדרך כלל סגורים, אני בעצמי ביטלתי כמה הצגות. אבל הפעם די מהר נהיה ברור שזה מה שצריך לעשות – להמשיך לחיות, ליצור, ולתמוך באלה שהשמחה שלהם נכבתה, באלה שלוחמים, ובאלה שתומכים. אלה המילואים שלנו. היו התלבטויות רבות האם לנסוע ללונדון, והחלטנו שהיום זה חשוב יותר מאי פעם.
האם ישנם אלמנטים בהצגה שמתחברים לאירועים האקטואליים ולהשלכות של המלחמה על ישראל?
בהצגה מדובר על נפשות פצועות- אנשים לא מאושרים, שלא מרוצים משום דבר שקורה בחייהם. אחד מהם היה פרשן צבאי במלחמות יוגוסלביה, וראה הרבה זוועות דומות לשלנו, ועליהן הוא מספר. הייתה לי שאלה עד כמה ישר אמור להיות הרפרנס הזה. שיניתי משהו בטקסט, ואני אשמור לעצמי מה בדיוק. זה הטאצ’ הבלתי נראה והסודי שלי. אני מאמין שלפעמים אנחנו צריכים להביא את האמת שלנו בצורה מוסתרת. לא סתם ממליצים לנו לא להסתובב עם סממנים יהודים בחו”ל. מישהו יקרא לזה פחדנות. אני אקרא לזה חוכמה. אתה לא תלך רחוק מדי עם האמת שלך אם איזשהו פאשיסט ברחוב ירה לך כדור בראש. אני חושב שמאוד חכם התנהגה המשלחת שלנו באירוויזיון.
מה חשוב לך שהקהל יקח עמו לאחר צפייה בהצגה?
תדעו לאהוב, תדעו לסלוח, לוותר. לעולם אל תוותרו. תדעו להילחם על כל מה שחשוב לכם, מה שאתם חולמים עליו. פשוט תעשו את זה, תעשו את החיים שלכם. כמו שאני והצוות שלי עושים, והגיבורים שלנו לצערי לא.
מה התוכניות שלך להמשך הדרך לאחר פסטיבל קמדן פרינג’ בלונדון?
בינתיים נמשיך להופיע עם ההצגה הזאת בישראל, אני שוקל לעשות גרסה בעברית. בלונדון האתגר שלנו היה להופיע בתאטרון בפאב, אבל אולי אנחנו עוד נחזור עם הגרסה הסייט ספציפית (בדירת מגורים). ויש לי עוד המון פרוייקטים בשרוול שיספיקו גם לתל אביב, גם ללונדון. רק שיהיו משאבים.
9 באוגוסט 2024, 21:00
כרטיס רגיל: £10
כרטיס מוזל: £9
10 באוגוסט 2024, 15:00
Etcetera Theatre
לפרטים והזמנת כרטיסים: Interview – Camden Fringe.
Second Hand Problems/נטע חן-טוב
״בעיות יד שניה״ של הבמאית והמפיקה נטע חן-טוב, התחילה במרתון יצירתי מהיר, שאחריו הגיע התהליך האמיתי. מדובר בהצגה נשית אמיתית שלא פוחדת להתעמת עם נושאים אפלים.
תוכלי לספר לנו קצת על הקונספט מאחורי “Second Hand Problems” ואיך נוצרה ההצגה?
Second Hand Problems זו הצגה שהתחילה כמחזה קצר אי שם ב-2022. השתתפתי באירוע מרתון 24 שעות של יצירה נשית לבמה. ציוותו אותי למחזאית בשם אמה, ועוד שתי שחקניות, ויצאנו לדרך! חלקנו רעיונות והשראות: השחקנית הצעירה, מולי, הביאה שמלת כלה שהיא קנתה בחנות יד שנייה. מרסיה, השחקנית המבוגרת, הביאה אודם שמעורר בה זיכרון מסוים. אני זוכרת שסיפרתי על מקרה מחריד של רצח אישה בדרום לונדון, זה כנראה היה טרי והעסיק אותי מאוד. אמה אספה את כל ההשראות, ישבה וכתבה כל הלילה, ולמחרת בבוקר קיבלנו את המחזה הקצר שלנו. ביימתי אותו, ובערב כבר הופענו מול קהל.
מה היו ההשראות שלך ליצירת הצגה שמשלבת את הסיפורים של שש נשים שונות?
קודם כל, בשנים האחרונות אני יותר ויותר מתמקדת ביצירה נשית. כל מה שקשור בלהיות אישה, בחוויות החיים שלנו, וגם בכל ההיבטים החברתיים והפוליטיים של זה, זה מאוד מעסיק אותי. אז מעבר למעורבות באקטיביזם פמיניסטי (למשל, במסגרת ארגון “בונות אלטרנטיבה”) שנכנסה לחיי, חיפשתי הזדמנויות לחקור את עולם החוויות הנשי גם באומנות שלי – מכתיבה דרך מיצגים וכלה, כמובן, בתיאטרון.
אני חושבת שהסיפור הראשון והקצר שיצרנו ממש הדליק אותי מאחר והיה בו שילוב מאוד ייחודי – מפגש רנדומלי של שתי נשים זרות, שיתוף אינטימי בנסיבות חייהן שמתבררות כמזעזעות, הומור עוקצני ואפל ומתחתיו המון רגישות – וטוויסט מפתיע! הרגשתי שיש פה משהו מיוחד ושאסור לי לוותר על היצירה הזו. לא הייתי צריכה לשכנע את אמה יותר מידי ששווה לפתח את היצירה למחזה באורך מלא. לאורך שנה וחצי עשינו כמה מפגשים, גם עם השחקניות המקוריות, שבהן חקרנו כל מיני כיוונים שונים – והכיוון שהכי עניין אותנו הוא לשלב כמה סיפורים שהמוטיב החוזר בהם הוא נשים שתקועות בלימבו, בעולם שבין לבין.
איך הנרטיבים השונים בהצגה משקפים את הנושא של אחווה בין-דורית?
בלי יותר מידי ספוילרים, בכל סיפור בהצגה יש בחורה צעירה שנמצאת במצב של מצוקה מסוימת, ואישה מבוגרת יותר שנחלצת לעזור לה. אבל מהר מאוד מתברר שהאישה המבוגרת בעצמה מתמודדת עם מעין משבר מתמשך, שהיא לא הצליחה לפתור, וזקוקה לעזרה בעצמה. אני חושבת שעצם העובדה שאמה
מבוגרת ממני ב-15 שנה, וגם כל השחקניות שעבדנו איתנו לאורך הדרך היו בגילאים שונים, יצרה דינמיקה
מיוחדת של שיתוף בגובה העיניים, הכלה, חמלה והבנה בין נשים, שלגמרי באה לידי ביטוי בהצגה עצמה.
אילו אתגרים עמדו בפנייך בעת בימוי ההצגה?
אני חושבת שהאתגר הגדול ביותר הוא דווקא לא הבימוי, אלא ההפקה. מאחר ולא קיבלתי הפעם מימון מ-
Arts Council להצגה, אני גם הבמאית וגם המפיקה, ואלה שני כובעים שקשה מאוד להחזיק ביחד. מבחינת הבימוי עצמו, האתגר המשמעותי הוא להביא את המחזה, שסיימנו לערוך אותו באופן סופי רק לפני שבועיים, למצב שהוא שלם ומוכן לחזרות. מאחר ומדובר במחזה חדש, אנחנו מגלות בחדר חזרות הרבה מאוד דברים (למשל – רגע מסוים שעל הנייר עובד מצוין אבל על הבמה לא כל כך, או רעיונות חדשים לדברים שיותר הגיוני שדמות תגיד) – ואז הטקסט עשוי להשתנות בהתאם. עבודה עם מחזאית שנמצאת בחדר חזרות, ועם מחזה חדש לגמרי דורשת הרבה מאוד גמישות, גם מצידי כבמאית אבל כמובן גם מצד השחקניות ושאר הצוות. יש בזה גם משהו מרגש, כי זה מאפשר לכולן להרגיש שהן מעצבות את ההצגה לא פחות מהמחזאית או הבמאית.
תוכלי לשתף אותנו בתובנות על תהליך היצירה של הצוות הנשי שעמד מאחורי ההפקה הזו?
קודם כל, התחושה של לשבת בחדר מוקפת בנשים היא מאוד מיוחדת. בכל פעם שיוצא לי לעשות את זה, אני מבינה כמה זה חסר לי. יש נינוחות וחופש, אני מרגישה שהאמון נבנה מהר מאוד. אנחנו יכולות לרדת לעומק של סוגיות שמופיעות בטקסט שאנחנו מכירות מחיינו האישיים, ומקפידות לעשות את זה במרחב נטול שיפוטיות. עולם ההשראות שלנו מפרה את היצירה וזה בעיקר מרגיש כאילו זו באר אינסופית ואנחנו יכולות ליצור יחד עוד חמש הצגות אחרות לפחות.
איך לדעתך ההצגה תתקבל על ידי הקהל בפסטיבל קמדן פרינג’ בלונדון?
אני מאמינה שההצגה תיגע בקהל, אין ספק שיש בה רגעים שעשויים להיות כואבים. אולי קצת מוזר להודות, אבל כבמאית אני מאוד מסופקת כשאני מצליחה לגרום לקהל לבכות. מה שכן – חלק גדול מההצגה קומי אז אני מקווה מאוד שהם גם יצחקו!
מסקרן אותי לראות איך הקהל יתמודד עם הנושאים שאנחנו מעלות, שחלקם עדיין נחשבים קצת ל”טאבו” מבחינה חברתית. אני אשמח מאוד לדבר עם אנשים אחרי ההצגה – כמיטב המסורת הבריטית ניפגש בבר.
האם יש דמות או סיפור בהצגה שאת מרגישה חיבור אישי מיוחד אליו?
יש דמות בהצגה שגם אני וגם אמה מתחברות אליה, כי היא מייצגת עבורנו את אמא שלנו. שזה מצחיק מאוד, שלשתינו כנראה יש אימהות דומות, ושבחרנו לעצב את הדמות הזו באופן הזה! ומה שעוד יותר מיוחד זה שהשחקנית שליהקנו לתפקיד הזה עושה עבודה מדהימה. אבל תצטרכו לבוא להצגה כדי לגלות מי הדמות…
מה את מקווה שהקהל ייקח עמו לאחר צפייה בהצגה?
יש רגע בהצגה שבת אומרת על אימה שנפטרה: Maybe if she’d been honest, what I’m about to do״ wouldn’t feel so terrifying”. הייתי רוצה שאנשים ייקחו איתם את הצורך לספר סיפורים – גם ובעיקר סיפורים “רגילים”.
אני חושבת שאחד הדברים המשמעותיים עברונו בהצגה הוא שמדובר לכאורה בנשים “רגילות”, עם חיים רגילים, שעוברות משברים “רגילים” – מוות במשפחה, הפלה, מערכת יחסים בעייתית שנוטה לאלימות. חלק מהמשברים האלה טבעיים, ויהיו מנת חלקן של כולן, וחלק לא, אבל הם נפוצים מאוד לצערנו. מה שמשמעותי הוא שנדירות הפעמים שאנחנו באמת מדברות על הנושאים האלה, או שומעות עליהם, כשזה לא בינינו לבין עצמנו. זה מעין keep calm and carry on – נשים מתמודדות עם המשברים האלה ופשוט מצפות מעצמן, והחברה מצפה מהן, להמשיך הלאה. וכך נדיר שאת רואה, למשל, סצנה בקליניקה להפלות בסדרת טלוויזיה או על במה. למרות שגם אם לא עברת הפלה בעצמך, את בסבירות גבוהה מכירה לפחות אישה אחת שעברה הפלה, ואת יכולה לדמיין בצורה עמוקה מה המשמעויות הנפשיות והפיזיות של התהליך.
מה התוכניות שלך להמשך הדרך לאחר סיום ההופעות בפסטיבל קמדן פרינג’?
אני מאוד מקווה שנצליח להביא את ההצגה הזו לעוד תיאטראות בלונדון, מאוד הייתי רוצה לסגור הרצה של
כמה שבועות שתאפשר לעוד אנשים ונשים לפגוש את הנושאים האלה.
הדבר שהכי חסר לנו כרגע זו מפיקה שתרצה לקחת את ההצגה הזו בשתי ידיים ולעוף איתה קדימה. ליצור תיאטרון עצמאי זה לא פשוט בכלל, ובלי מימון זה כמעט בלתי אפשרי, אז זה יהיה המיקוד לשנה הבאה. מעבר לזה אני כבר רצה קדימה ליצור מופע יחיד בשם Is This An Artist Life? שאני גם כותבת וגם אופיע בו בפסטיבל Lambeth Fringe באוקטובר. הווייב שונה לחלוטין – קברט קומי ומוזיקלי עם השתתפות קהל. אתם מאוד מוזמנים גם לזה.
2-3 באוגוסט, 19:00
4 באוגוסט, 14:30
Theatro Technis, London NW1 1TT
לפרטים והזמנת כרטיסים: אתר ההצגה
מהרו להזמין כרטיסים, כי ההצגות מתקיימות השבוע ובשבוע הבא!
