השנה היא 2050, והאינטרנט הפך לעולם וירטואלי שנקרא The Nether (התחתון). לא מדובר במשקפיים של גוגל או בגאדגטים אחרים של מציאות מדומה, אלא בשלב העתידני הבא – שמאפשר לבלות חיים שלמים מחוץ לגוף האמיתי, עמוק בתוך העולם הדיגיטלי.
עלילת המחזה נפרשת בין שני עולמות: העולם האמיתי מחד, והבית הווירטואלי המכונה המחבוא (The Hideaway) מאידך. בלשית צעירה בשם מוריס (אמנדה הייל), מתחקרת את יוצר המחבוא, סימס (סטנלי טאונסנד) ואת דוייל (דיוויד קלדר), שמבקר בו בדרך קבע. המציאות המדומה של סימס יפה בהרבה מהעולם האמיתי, וכל כך מתקדמת מבחינה טכנולוגית עד שאפשר לטעום שם קוניאק טוב, להריח גינה פורחת או לחוש מגע. אך האם הבית המושלם הזה, שבו מתגוררים ילדים, הוא זירת פשע לרוצחים ולפדופילים?
לכאורה, זהו מותחן פשע, אך השאלה שעל השולחן (הדיגיטלי) היא לא מי ביצע את הפשע, אלא האם בוצע פשע וכלפי מי. בעולם וירטואלי, שבו אין פגיעה ישירה באף ילד בשר ודם, מי הוא הקורבן? האם הפגיעה היא באנושות כולה, במוסר ובחוקים של העולם האמיתי, או במי שמפעיל את הילדים הווירטואלים? ומה המשמעות של רצח שאין לו השלכות? האם המחבוא הוא מקום טוב או רע לחברה האנושית בכללותה?
אלו הן השאלות כבדות המשקל שמעלה המחזאית עתירת הפרסים גניפר היילי. הבמאי גרמי הרין ממחיש אותן באמצעות שילוב מדויק להפליא בין תפאורה, הקרנות וידיאו ומשחק מצוין של כל אחד מהשחקנים. כל מעבר בין חדר החקירות הקר והמשעמם לבין העולם הצבעוני והמושך של המציאות המדומה עובר דרך הקרנה של קוד תכנות על הבמה – כך שאנו רואים את השכבה התחתונה והמלאכותית של המחבוא והדמויות הפועלות בו. החדרים עצמם מוגבלים במסגרת, ויש בהם אלמנטים של השתקפות ושקיפות שמצביעים על עולם מתעתע.
התוצאה הסופית מעניקה תחושה של היסחפות במערבולת העתיד שכולנו יודעים שיגיע, בין אם נרצה ובין אם לאו. תחת מעטפת העתידנות, המחזה נוגע בנושאים שבוערים לנו כבר היום, והמחזה דוחק בנו לשאול שאלות, לחוקק חוקים ברורים ולשים לב למערכות היחסים שאנו יוצרים – הן בעולם האמיתי והן בעולם הדיגיטלי.
