המחזה מספר על קבוצת צעירים, רובם סטודנטים לרפואה לפני סיום לימודיהם, בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. מארי, גיבורת המחזה (בביצוע משכנע ומרגש של לורה אלפינסטון), נרגשת לקראת פגישה עם פטרל, חברה מזה שנתיים, מגלה שהוא התאהב במישהי אחרת ומתכנן לנטוש אותה לטובתה. היא מוצאת ניחומים בזרועות דזירה, שותפתה לדירה, בחורה מרקע אריסטוקרטי עם נטיות אובדניות.
ברקע נמצא רוב הזמן פרדר, בחור מפוקפק עם מוח קרימינלי שמנסה (ומצליח) כניסוי אנושי, להסיט את המשרתת הצעירה והתמימה מדרך הישר ולהוביל אותה לזנות. מעניין לראות כמה קשה ההתמודדות של הצעירים עם העולם האמיתי ולמרות הליברליות והפתיחות היחסית שבה הם חיים, כמה פסימיות ודקדנטיות יש בחייהם וכמה בלבול בחיפוש זהותם.
קייטי מיטשל, אחת הבמאיות המעניינות של זמננו (במאית הבית בתיאטרון הלאומי), יוצרת הפקה מתוזמנת ומדוייקת על כל פרטיה, כמעט קלינית מדי. מיטשל עובדת על סיגנון משחק נטורליסטי מדוקדק, לצד רעיונות בימוי היוצרים הרחקה וניכור, כמו המעברים בין הסצנות, שמבוצעים על ידי השחקנים עצמם בלבוש מודרני, השונה מהלבוש התקופתי של דמויותיהם, והם עושים זאת באופן כמעט מכני. הם גם עוזרים להגביר את ההרס העצמי של הדמויות על-ידי שתילת כוסות אלכוהול, סיגריות ותרופות לידיהם, גם תוך כדי הסצנות עצמן.
עוד החלטת בימוי מעניינת, ולא תמיד קלה לעיכול, היא שימוש במוזיקה דודקפונית (סוג מוזיקה שפותח על ידי שנברג באותה תקופה בווינה), זוהי מוזיקה שנשמעת דיסוננטית וצורמת למדי ומלווה את ההצגה לכל אורכה, גם בביצוע חי. אחד הרעיונות מאחורי המוזיקה הזאת הוא שבניגוד להרמוניה קלאסית, שבה מתח מלווה בהרפיה, במוזיקה הזאת מתח מלווה בעוד מתח ללא הרפיה, מה שגורם לתחושת חוסר יציבות. הרעיון מתאים לתחושה הכללית במחזה, שבו מרגישים מתח בלתי-פוסק וחוסר מנוחה בחייהן של הדמויות. כשצופים במשך שעתיים וחצי בכאבי ההתבגרות שלהן, אפשר בהחלט לחוש הקלה שבחיינו אנו, יש לעיתים גם מקום לקחת נשימה. ההצגה, כחוויה אמנותית, בהחלט שווה צפייה.
פרטים במדריך:
