סצינת המועדונים הלונדונית הולכת וגוועת, מגזינים שעסקו בה התנדפו, ולאחרונה נסגרו המועדונים שנחשבו לאוונגרד, בקצב של נשירת העלים בסתיו. הוייב הכללי השתנה מזה ששרר בסוף ה-90′ והסיבה מטריאליסטית: כסף, כסף, כסף ועוד קצת כסף. גם סצינות הלילה והמוזיקה של לונדון התמכרו לקפיטליזם. למרות זאת, באופן לא מפתיע, התקבלו ערבי הפתיחה של ה’מאטר’ (Matter), המגה-מועדון מבית היוצר של ה’פאבריק’, בחיבוק חם ואקסטטי.
ה’מאטר’ הוא חלק קטן ממה שנשאר ממתחם ה’מילניום-דום’ היומרני ב-O2 ארנה שבמזרח העיר ועוצב בגאונות על ידי הארכיטקט הכישרוני ויליאם ראסל. ה’מאטר’ מורכב משני חללים האחד קטן (עם רחבה לכ-600 איש) והשני, הרחבה המרכזית (בתכולה יותר ממשולשת כ-2000 איש). הרחבה המרכזית מתפרשת על שלוש קומות (!!!): קומת קרקע בה ממוקם כלוב הזהב (ממתכת פשוטה יותר, כמובן) של עמדת ה-DJ, שבאופן מפתיע נמצאת בגובה העיניים של הקהל; מעליה שתי קומות גלריה המשקיפות על מרכז הרחבה. תקרת המועדון היא מהגבוהות בהן נתקלתי לאחרונה. קומת הגלריה העליונה מאובזרת בכמויות מטורפות של מסכי פלזמה מוברגים לתקרה, רצפת אורות וגשר שממוקם בדיוק מעל מרכז הרחבה. חוויה קשה לבעלי פחד הגבהים. רק שאחרי כמה דרינקים הפחד נעלם.
בניגוד למגה-קלאבס, ה’מאטר’ מתעתד להיות הרבה יותר מסתם מועדון. לילות שישי יארחו הופעות חיות ובשבת יתקיימו המסיבות. כראוי למגה-קלאב התהדרה הפתיחה הרשמית בג’יימס לאוול וחבורת אנקל (מר איאן בראון לא הצליח להגיע), במה שהיה אחד מערבי הלייב היותר ססגוניים שלונדון ראתה.
הערב בו נכחתי היה של הלייבל הניינטיזי שעושה קאמבק מפתיע בימים אלה ‘רנייסנס’, כשעל השמחה ניצח ה-DJ סאשה. המוזיקה הייתה מעולה, פשוט מעולה. הבנאדם יודע את העבודה. שנים שהוא יודע אותה. אמנם הוא החליף את הפטפונים ותקליטי ויניל בלפטופ ומיקסר, אך הוא הרים את המועדון העצום לגבהים שלא יאמנו. מטראקים עדינים במיוחד ועד למונוטוניים ביותר, הוא חתך לאגרסיביות בלתי נשלטת, שיחק עם הסיקוונסרים, פתח וסגר, עירבל ובילבל, הקפיא את המקום בווקאלים מפחידים (גם כאלה של תום יורק) ומיד אחר כך הרתיח את הקהל בטקנו-טראנס מערפל. מעולה כבר אמרתי?.
ה’מאטר’ מתהדר בממשקים אודיו-ויזואלים חדשניים כמסכי תלת מימד גדולים, לייזרים רבים שיוצרים אימג’ים תלת מימדיים ברחבי המקום, ואורות מרצדים שמספקים נופך של סרט מדע בדיוני. היה שם וייב באוויר הדחוס שלא חשתי בשכמותו הרבה זמן. קוראים לזה קלאבינג.
