הפרוייקט החל להתגבש לאחר שהאב והבן החלו לאסוף שירים של הביטלס לצורך הפקת ענק של ‘קרקס השמש’ (סירק דה סוליי) המועלית בימים אלה בלאס וגאס. קרקס השמש עשו את הבלתי אפשרי והצליחו לשכנע את חברי הביטלס החיים ואת אלמנותיהם של לנון והאריסון לאפשר להם להשתמש בשירי הלהקה כפסקול להפקה הגרנדיוזית.
השירים באלבום נערכו, פורקו והורכבו מחדש תוך שימוש בקטעים מוקלטים לפני שעובדו לגרסאות הסופיות של השירים. הקטעים נארגו מחדש אל תוך מונטאז’ מפורק, וחלקם מושמעים לאחור. התוצאה היא שירים מוכרים ובו בעת מבלבלים, המוגשים בקונספט ה- mash up תופעה מאוד פופולארית בשנים האחרונות, בה מפרקים ומרכיבים שירים מוכרים לכדי יצירת קטע חדש.
על אף החשש של המעריצים, ‘לאב’ הוא אלבום ששומר על כבודם של הביטלס. ג’ורג’ מרטין היה מאז ומעולם מוזיקאי אחראי ובמידה מסויימת מחזיר האלבום חלק מתחושת השובבות והאקספרימנטליות שאפיינה אותם.
כל הקטעים מבוצעים עי הלהקה, מלבד סקוונס מיתרים חדש מאת ג’ורג’ מרטין שמולבש על גרסת הדמו המרגשת בגיטרה אקוסטית של While My Guitar Gently Weeps, שהופיעה ב’אנתולוגיה 3′ ב-1996. גם Strawberry Fields מתחיל בליווי גיטרה אקוסטית בלבד, כאשר לקולו של לנון והגיטרה מצטרפים לאט לאט יתר האלמנטים. זה מרגש ומרתק, והקטע משקף את תהליך היצירה של הביטלס בהתהוותו. המאש-אפים מגיעים בסוף, מולבשים על הפייד-אאוט הפסיכודלי המוכר, עם שורה של שברי שירים: ‘סרג’נט פפר’, ‘בחיי’, ‘פני ליין’, ‘Piggies’ ו’הלו גודביי’.
אבל המאש אפים הנפלאים באמת קורים כשאת השיר Being For The Benefit of Mr. Kite חותך בפתאומיות ריף הסיום הכבד והאדיר של I Want you, שטוען את אווירת הקרקס ההזוי בתחושת טרגיות מעיקה שמתגברת, כשברקע מתחילים להישמע צלילים מתוך ‘הלטר סקלטר’ המלוכלך.
מאש אפ מעולה נוסף הוא החיבור בין Tomorrow Never Know – הרצועה האחרונה ב’ריבולבר’ לבין Within You Without You, השיר ההודי של ג’ורג’ הריסון ב’סרג’נט פפר’. בגרסתו המקוריתWithin You הוא שיר שמרחף בתוך ענן סיטארים וטאבלות, אבל על-גבי התיפוף הפסיכודלי של רינגו ב-Tomorrow השיר מקבל עוצמה מדהימה.
זה היה יכול להיות אלבום טוב יותר. הוא לא מספר שום דבר שלא ידענו על ארבעת המופלאים. הוא לא מבטא חזון אמנותי של יוצריו – שאמנם השתמשו בטכניקה הממזרית של המאש אפ אבל עשו זאת לרוב בצורה שמרנית למדי – וכמעט שאין באלבום חומרים מוזיקליים שלא ראו אור. לזכותו של המאש אפ יאמר שהוא מעודד התבוננות, ולו רק משום שהוא מכריח את המאזין להתעמק בפרטים הקטנים ביותר (מאיפה לקוח סולו הגיטרה הלא מזוהה בסוף ‘ליידי מדונה’? האם ייתכן ששמעתי צלילי בנג’ו חרישיים ב-Something?) בדיוק כפי שעשה כל מי שגילה את הביטלס לראשונה וחש צורך לפענח כל תו, מילה ונגיעה במיתר. ‘לאב’ הוא אלבום זניח מבחינות רבות, אבל למרות זאת הוא עושה דבר שמעט מאוד יצירות מצליחות לעשות: הוא גורם אושר למאזיניו.
