העבודה, שהוצגה לראשונה בוונציה בשנת 2005, נוצרה בהשראת הסיפור על פינוקיו שנבלע בלב הלווייתן, ותחבולות אימה המאפיינות סיפורי אגדות, וזיכתה אותה בפרס ‘אריה הזהב’ ובחותמת ההכרה הבינלאומית לפועלה ב-40 השנים האחרונות.
הקהל הלונדוני יוכל לצפות בעבודה המדוברת, שהינה חלק מהתערוכה הרטרוספקטיבית הענקית של מסאז’ה בגלריית הייוורד. רבות מעבודותיה אשר נוצרו בהשראת חלומות, מנסות להמציא מחדש את המפלצות שאיכלסו את סיוטיה בתור ילדה, ומתייחסות לאופיים הסותר של חללים סגורים, שמתפקדים כמקום מחסה וככלא בעת ובעונה אחת.
מסאז’ה משחקת באופן פיזי עם הרגשות הסותרים שיש לנו כלפי מושגים כגון דאגה, הגנה ואלימות. עבודותיה חותרות תחת זהויות וחוקים חברתיים ועושות שימוש בחומרים שמקיפים אותנו בסביבתנו הביתית, באמנות פופולרית ועממית, בריטואלים של חיי היומיום, מיתולוגיה וסיפורי אגדות.
עבודותיה המוקדמות מתחילת שנות ה-70, התאפיינו בעיקר בבחינה של זהויות נשיות ומקומן של נשים בעולם. סדרת הצילומים ‘קלוז-אפים’ – שהתמקדה במפשעות של גברים שחלפו על פניה ברחוב – קראה תיגר על המבט הגברי הסטריאוטיפי והסדרה ‘ילדים עם עיניים שרוטות’, הייתה תגובה למוסכמה לפיה כל הנשים רוצות להיות אמהות.
בשנות ה-90′ החלה מסאז’ה לעבוד עם בובות, חומרים מתנפחים ופוחלצים, והחלה ליצור מיצבים תיאטרליים גדולים ומורכבים כדוגמת העבודה ‘תלות-עצמאות’ – לב ענק בגודל כל החדר, הבנוי מבובות, חיות מפוחלצות, צילומים, צמר, חוטים ורשתות דיג. מיצב מפורסם אחר כולל שורות של ציפורי דרור מפוחלצות, הלובשות שיכמיות ומצנפות מצמר שנסרגו בידי מסאז’ה. העבודות הללו ועיסוקה בפנטזיות ילדות ותחושות קרבנות, מיקמו אותה לצד אמנים, כמו מייק קלי, סוזאן הילר ונטלי דיורברג.
עבודתה של מסאז’ה יכולה להראות פשוטה אך גם סודית ומוזרה. כשהיא במיטבה היא מצליחה להיות
גם מאיימת וגם נגישה ולשלב בחוכמה בין זוועתיות, כאב ושעשוע.
פרטים במדריך.
