זה יכול לקרות רק באנגליה: מנצ’סטר יונייטד תזכה ככל הנראה באליפות וכבר הגיעה לחצי גמר ליגת האלופות אם לא יותר, מנצ’סטר סיטי או סטוק סיטי יניפו את הגביע האנגלי, ברמינגהאם סיטי חוללה סנסציה וזכתה בגביע הליגה, ושני השחקנים שנבחרו לכדורגלני העונה בממלכה, לא רק שלא מגיעים מאף אחת מהקבוצות הללו, ולא זו בלבד שלא יזכו העונה בשום תואר עם מועדוניהם, אלא שאחד מהם אפילו בדרך לרדת ליגה.
גארת בייל, מטוטנהאם, זכה בתואר שחקן השנה במשאל של עמיתיו הכדורגלנים המקצוענים, אבל מכיוון שעליו כבר הרחבנו כאן את היריעה בגיליון קודם, מופנה הזרקור המרכזי אל הזוכה במדליית הזהב של העיתונאים באנגליה: סקוט פארקר מווסטהאם. מדובר בבחירה שהיא לא קונבנציונלית, ולמעשה לא פחות מחסרת תקדים. ווסטהאם יונייטד הלונדונית נאבקת בימים אלה על חייה בפרמיירליג. בשעת כתיבת שורות אלה היא נושאת את כל הטבלה על גבה. לצערה ולאכזבת אוהדיה, לא יהיה זה עוד מפתיע אם היא תמצא את עצמה בעוד מספר שבועות בליגת המשנה. ובכל זאת, קבוצה מתהומות הליגה, מבור התחתית האפל של מאבקי הירכתיים, היא זו שמספקת לאנגליה את כדורגלן העונה שלה. אינקרדיבל.
סקוט פארקר עלול איפוא להיות הכדורגלן הראשון אי פעם הנוטל את כתר שחקן העונה ומיד מתגלגל עימו לליגה נמוכה יותר. אם אכן ייגזר על הפטישים לרדת, סביר להניח שפארקר יוכל להתנחם בשני דברים: הוא עשה את המקסימום למנוע זאת, והוא יקבל כנראה בקיץ הצעות אינספור, שבסופו של יום יחסכו ממנו את הדרך הארוכה והמפותלת למידלסברו, האל ובארנסלי בעונה הבאה, וישאירו אותו בחוג הסילון של הליגה הבכירה. פארקר כבר מזמן לא ילד. הוא בן 30 – עוד סיבה להרים גבה ולהצדיע לו על הבחירה והתרומה. אבל הוא בשום פנים ואופן לא Late bloomer. הוא לא הופיע משומקום. אדרבא, לנוכח יכולתו והתפתחותו הליניארית בעשור החולף – דרך ארבע קבוצות פרמיירליג שונות – היה זה רק מפתיע שבעתיים שהוא נאלץ להמתין להכרה האולטימטיבית זמן ממושך כל כך.
בחודשים האחרונים, עוד לפני שנודעה בחירת התקשורת, כבר היו מספיק קולות באנגליה שביכו את החלטתו של מאמן הנבחרת, פאביו קאפלו, להשאיר ברגע האחרון את פארקר בבית במונדיאל 2010 בדרום אפריקה. הקשר של ווסטהאם נמנה אז על הסגל הרחב של נבחרת שלושת האריות, אבל לא שרד את הניפוי הסופי. קאפלו העדיף לשמור מקום במטוס לגארת בארי, הקשר האחורי של מנצ’סטר סיטי, למרות שהוא בדיוק שב מפציעה ולא היה כשיר במאת האחוזים. השאר כמובן היסטוריה. יש מספיק פרשנים הטוענים שפארקר יכול היה לסייע רבות במניעת הפלופ האנגלי. אבל אלו כמובן טענות בדיעבד, בנוסח אם לסבתא היו גלגלים, שאין דרך לאמתן או להפריכן. דבר אחד ברור בכל זאת: בניגוד להרבה מעמיתיו שאיכזבו בדראפ, לפארקר יש כבר שלוש עונות רצופות, עקביות ומצוינות. זו עומדת להיות העונה השלישית ברציפות שאוהדי ווסטהאם בוחרים בו לשחקן העונה שלהם. ואם זה לא מספיק – קאפלו הודה בטעותו על ידי כך שזימן את הקשר הלונדוני לנבחרת אחרי החזרה מהמונדיאל. הוא נתן לו מקום בקישור הפותח וקטף את הפירות בהופעות מעולות של פארקר, במיוחד לפני כחודשיים, בניצחון 0-2 על ויילס במוקדמות יורו 2012 בקרדיף.
למרבה הפלא, זו הייתה הופעתו השישית בלבד של סקוט פארקר במדים הלאומיים, והראשונה במשחק רשמי. בנוסף, הוא ערך אותה ימים ספורים לאחר מות אביו, שהיה לו להשראה ולמשענת לאורך הדרך. אבל כל המשוכות הללו, כמו העובדה שבווסטהאם הוא נקלע בעל כורחו לתכנית הישרדות, לא העיפו את פארקר מהמסלול. הוא היה ונשאר עט נובע של כשרון, התמדה, רב-גוניות ומנהיגות.
סקוט פארקר נולד בלאמבת’, דרום לונדון, והחל את דרכו המקצוענית בצ’רלטון אתלטיק הסמוכה, תחת עינו החדה וידו המיומנת של המנג’ר אלן קרבישלי, שעד היום מדבר על חניכו בסופרלטיבים. ב-2004 הביא קלאודיו ראניירי את פארקר מהעמק (וואלי) לגשר (סטמפורד ברידג’) של צ’לסי, תמורת 10 מיליון פאונד. פארקר נבחר אז עי חבריו, לכדורגלן הצעיר של העונה. אבל דווקא כאן, כשדומה היה שהוא זכה למקום לו הוא ראוי ושעתה השמיים הם הגבול, נתקל הספורטאי חובב הספורט – אליליו הם דווקא מייקל ג’ורדן ומיכאל שומאכר – בפציעה מציקה ובמנג’ר חדש, ז’וזה מוריניו, שלא ידע את סקוט, לא חשק בו וכמעט לא ספר אותו. כאשר עזב פארקר לניוקאסל, ביוני 2005, צנח מחירו ל-6 מיליון פאונד, ודומה היה שהקריירה שלו קיבלה את התפנית השלילית הראשונה שלה. אבל פארקר קיבל את סרט הקפטן בסט. ג’יימס פארק, הוביל את המגפייז להצלחה בגביע האינטרטוטו, ואחרי 73 הופעות ושישה שערים חזר לבירה משום שקרבישלי מונה למנג’ר ווסטהאם ועשה הכול כדי להביא לאפטון פארק את הפטיש הגדול ביותר שהוא מכיר.
קרבישלי כבר מזמן לא באיצטדיון אן בולין. אחריו כבר באו והלכו קווין קין, ג’נפרנקו זולה ואברהם גרנט (שיועזב בסוף העונה בכל מקרה, גם אם ווסטהאם תינצל). סקוט פארקר היה ונשאר, ומשביח עם הזמן. הוא חידד את משחק המסירות וההתקפה שלו, ותכונותיו בלטו גם בחדר ההלבשה, במצבי לחץ בהם הוא נטל את שרביט המוטיבטור. עכשיו גם באה ההכרה: הזכייה בתואר העונתי היא החותמת הרשמית והיוקרתית למוניטין האינדיבידואלי המצטבר. אבל עם כל השמחה, כמה חבל שהיא לא מוסיפה איזה נקודה או שתיים למאזן הקבוצתי.