את המילה הראשונה בכותרת ניתן לפרש כחשופים או פגיעים והכוונה היא למושא הצילום, בעוד שמטרתו של הצלם המסתתר היא לחשוף מבלי להיחשף, שאם לא כן – הוא עלול להיפגע.
תופעת הפפראצי, מסתבר, אינה המצאה של המחצית השנייה של המאה ה-20, וידוענים צולמו כבר משנות הצילום הראשונות במאה ה-19, לפני שעוד ניתן לזה שם בניחוח איטלקי. כבר אז ידעו להסוות מצלמות בנעליים, מקלות הליכה ושעונים, כפי שניתן לראות בתערוכה. שיטה ערמומית נוספת שפותחה במאה ה-20 הייתה להתקין כוונת צידית במצלמה. כך הצליח האמן, בן שאהן, לתפוס את העומדים מחוץ לסניף דואר מבלי לעורר את חשדם וסקרנותם (Post Office, 1937). מעניין גם לראות בחלון הראווה את השתקפותו של שאהן והזווית שאליה מכוונת המצלמה.
התערוכה מציגה אבני דרך בהיסטוריית הצילום, כמו זו של מרלין מונרו ושמלתה המתנופפת, שאותה צילם ויג’י האגדי, אך אינה מקדישה מקום רב לסלבריטאים – ומתמקדת דווקא בהצצה אל חייהם של האנשים הפשוטים, ברחובות ובחדרי המיטות. מוצגות גם תופעות הזויות של תצלומי אלימות, כמו הלינץ’ שבוצע ביהודי, ליאו פרנק, על לא עוול בכפו. מתברר שהיה נהוג להדפיס תצלומי לינץ’ כאלה ולשלוח כגלויות לחברים בתחילת המאה ה-20. תצלום זה מכוסה בשחור ונראה דרך מצלמת אבטחה עם ראיית לילה – במיצב המתוחכם והמעניין של האמן, אוליבר לוטז (The Lynching of Leo Frank, 2010).
בחלל נוסף, המוקדש למעקב וצבא, ניתן לצפות בתצלום פנוראמי של הצלם הישראלי הפועל בניו-יורק, שי קרמר, בו נראה מתקן אימונים בצאלים המדמה כפר ערבי (Urban Warfare Training Center, 2007). קרמר עוקב אחר חיילים בכדי לממש את אמנותו, להבדיל מחיילים שבדרך כלל עוקבים אחר אנשים בכדי לממש מטרות אחרות. רעיונות אלו ואחרים עולים בתערוכה המצוינת ומעוררת המחשבה, שמטפלת בכל הנושא מזוויות רבות – בין העומדים משני צידי העדשה וגם מהצד של הצופה.
האמנית, אליסון ג’קסון, עוסקת בעיקר בהטעיית הצופה ובעבודתה מ-2005 – Road Rage, נראה השחקן ג’ק ניקולסון כשהוא עצבני ביותר ועומד לחבוט בצלמת התמימה באמצעות מקל גולף, אלא שלמעשה מדובר בתצלום מבוים ושימוש בכפיל, מה שמזכיר לנו לא לקחת כמובן מאליו את מה שאנחנו רואים בתצלומים.
פרטים במדריך
