כישלונה של הפסגה המשולשת בשולי עצרת האום בניו-יורק בספטמבר הזכירה לנו שאין חדש תחת השמש המזרח-תיכונית. גם הנשיא ברק אובמה הפך את פתרון הסכסוך הישראלי לעוגן מדיניות החוץ שלו והופתע שקיבל החודש את פרס נובל לשלום לא פחות מאיתנו. דווקא חוזה השלום הראשון במרחב, זה שבין ישראל למצרים, המחזיק מעמד זה 30 שנה, החל ביוזמתו הדרמטית של הנשיא אנואר סדאת, למרות שהסתיים על מדשאות הבית הלבן.
אירוני הוא שהנשיא ג’ימי קרטר היה זה שקצר את הפירות, בעוד בבירות אחרות ברחבי העולם, הוא ייזכר דווקא כמי שסלל את הדרך למהפכה המוסלמית באיראן ממש באותה שנה, כאשר הפנה את גבו לשאח. הספר שלפנינו עורך מסע שתחנותיו העיקריות סובבות צמדים מפורסמים שעשו היסטוריה, ולא תמיד בהקשרה החיובי: נאצר ואייזנהאור, קנדי ובן-גוריון, קיסינג’ר וניקסון, קרטר ובגין, סדאת ודיין, רייגן והייג, בוש וסדאם, קלינטון וערפאת, שרון ומובראק, בוש הצעיר ושוב… סדאם. התככים, מאבקי הכוח, היריבויות, השנאות והמעט אהבות בין אותם צמדים הם אלה המפרנסים את ספרו של פטריק טיילר.
המחבר מוכר מאוד בוושינגטון, אבל שנים רבות הוא בילה במוקטעה, בכנסת ובארמונות המלוכה של השאח ושליטי המפרץ האחרים. הוא היה כתבם הבכיר של ה’ניו יורק טיימס’ וה’וושינגטון פוסט’ וצבר מאות אלפי מייל מעבר לאוקיינוס האטלנטי. במידה רבה הוא היה זבוב על הקיר, מאזין לשיחותיהם של נשיאים ונשיאים בדימוס ומתלווה למטוסיהם בשעת מסעם אל עבר מסע דילוגים נוסף שלרוב הסתיים בלא כלום ובעוגמת נפש.
טיילר נעזר גם במסמכים שנחשפו לאחרונה והוא מפשפש היטב בזיכרונו כדי להעניק לנו תובנות פנימיות להבנת המשברים שעיצבו את האזור כפי שהוא נראה היום: מלחמת סואץ, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים, הטרור הפלסטיני, הגעתו של חומייני, מלחמת איראן-עיראק, הפלישה לכווית, הפלישה ללבנון, הסכמי אוסלו, כינונה של הרשות הפלסטינית, עלייתו של הג’יהאד והמהלכים שהובילו למלחמה הבלתי נגמרת בעיראק. למרות שפע החומר, אין בידינו גירסה אחידה לאשר התרחש מאחורי הקלעים של מאמצים דיפלומטיים בלתי פוסקים לשים קץ לעימות הנצחי.
הוא בוחן בזהירות את תחילת המעורבות הוושינגטונית בעידן אייזנהאור לאחר הקמתה של מדינת ישראל, ומנתח את המניעים, אשר עמדו מאחורי מדיניות קבלת ההחלטות שלו ושל הבאים אחריו. הוא לא מתעלם מהרצון להגביל את השפעתה של ברית המועצות הקומוניסטית, אבל מקדיש מקום רב לאובססיית הנפט האמריקאית שלעתים שיבשה את שיקול הדעת של המימשל.
טיילר מנסה אף להסביר כיצד המזהת, שאופיין בשנות ה-50 בלאומיות ערבית חילונית, הפך לשדה קטל פונדמנטליסטי בו מצאו את מותם אלפי חיילים אמריקאים במלחמתם נגד האיסאלם הקיצוני. האנקדוטה אותה מפרסם טיילר בסוף ספרו, יכולה ללמד על התרופה אותה הוא מציע לחוליי העולם המוסלמי. ב-1989 הוא היה העיתונאי המערבי היחיד שהיה בטהראן ביום בו חומייני מת.
תוך שהוא נוסע ברכבו בתוך המון אבל ומשולהב, הוא נעצר על ידי צעיר מזוקן ומזוין בקלצ’אניקוב, בעל מראה מאיים, שהורה לו להנמיך את שמשת חלונו. סלח לי, הוא אמר לו באנגלית שבורה, היכן האוניברסיטה הטובה ביותר באמריקה ללמוד הנדסה אלקטרונית?. כאן קבור הכלב, סבור המחבר. אם אותם צעירים יוכלו להגשים את עצמם בחיים, אולי יהיה עתיד למזרח התיכון ואפילו הטרגדיה בארץ הקודש תגיע לקיצה. נאיבי? בישראל בוודאי שיחשבו כך. אבל טיילר אינו מחשיב את עצמו לכזה. הוא מכיר את הנפשות הפועלות זה למעלה מ-40 שנה ואף כי הוא נהנה מחוכמת הבדיעבד הוא היה במקומות ובקטעי הזמן הנכונים כדי לספק לנו את מה שהוא יודע – שילוב של פוליטיקה עם רכילות.
Patrick Tyler. A World of Trouble. America in the Middle East. London: Portobello books, 628 pages, £25.
