חיי הספרים הינם מסתוריים לא פחות מחיי בני האדם, וכמותם חסרי פשר. מדוע האחד נקבר בדמי ימיו ואילו השני זוכה לחיים ארוכים ומספקים? מדוע ארץ אחת מקבלת אותו בחום ואילו השנייה צוננת? כשאני מלווה את הספרים שכתבתי במסעותיהם ברחבי העולם אני שוב ושוב מופתעת, שוב מנסה לפענח, ובעיקר אסירת תודה. עבורנו, כותבי העברית, כל תרגום הוא לידה מחדש, כל מפגש הוא דלת שנפתחת.
שוב ושוב אני תוהה איך ספר שנכתב בחדר קטן בירושלים ועוסק בעולם הפנימי, הרגשי, מצליח לחצות יבשות וימים ולהגיע לליבם של כל כך הרבה קוראים, שחייהם שונים מחיי, והנופים הנשקפים מחלונם שונים כל כך משלי, כמו גם החוויות המעצבות. ובכל זאת, הם מספרים לי בהתרגשות שכתבתי עליהם, על חייהם, על אהבותיהם ועל מאווייהם, ולפעמים אף טוענים שהקריאה עזרה להם להבין את עצמם, אולי אפילו לחולל שינוי.
זוהי כנראה סגולתה של הכתיבה האינטימית, היוצרת קירבה פנימית אשר מגשרת על פערים חיצוניים ומצליחה לעיתים ליצור דיאלוג חי עם הקורא, ואף בינו לבין חייו שלו.
איך אפשר לחיות בארץ כל כך פוליטית ולכתוב כתיבה כל כך אינטימית, שואלים אותי הרבה פעמים במפגשים בחול. איך אפשר לעסוק בדקויות של חיי הרגש, בשעה שאוטובוסים מתפוצצים, טילים נופלים, וגם אם הכול שקט יחסית ברור שברגע אחד עלולה לפרוץ התלקחות. איך אפשר לכתוב מתוך חופש פנימי מוחלט בשעה שלא רחוק מכאן חיים אנשים שאינם חופשיים לצאת ולבוא כרצונם.
מאמרים קשורים
אכן, לא פשוט להיות סופר ישראלי, אבל אני מאמינה שדווקא בארץ הזו, דווקא בנסיבות הללו, יש חשיבות יתרה לשימור הרגישויות האנושיות, להתעמקות בדקויות של רגש ושל שפה.
את הישראליות בחרתי להמחיש בספריי בדרכים עקיפות, דרך הסגנון הדחוס, הקדחתני, דרך שימוש במוטיבים תנכיים ודרך העיסוק באחד הנושאים המרכזיים בתרבות היהודית – המשפחה. כבר בספר בראשית נוצר החיבור ההדוק בין האישי ללאומי, בין הרגשות הפרטיים לגורל האומה. קנאותיהם וכמיהותיהם של אבותינו הקדומים חרצו במידה רבה את גורלנו, לפחות מבחינה ספרותית.
המוטיבים הללו של קנאת אחים והכמיהה לילד בולטים מאוד בספרי האחרון, שארית החיים (The Remains of Love), אשר לאחרונה ראה אור באנגליה ובעקבותיו אגיע בקרוב להשתתף בשבוע הספר היהודי.
הרומן עוסק בשלוש דמויות מרכזיות – אם קשישה ושני ילדיה, בשנות ה-40 לחייהם – החותרים כל אחד בדרכו לשינוי דרמטי. בצל קיצה המתקרב של אמם, חווים גם אבנר וגם דינה טלטלה עמוקה, הגורמת להם לבחון מחדש את החיים שחיו עד כה ולנסות לבנות מחדש את שארית חייהם. אבנר, עורך דין לזכויות אדם, שאשתו נעשתה עם השנים מרירה ומרוחקת, משתוקק לאהוב ולהיאהב. דינה, מרצה להיסטוריה שבתה היחידה מתבגרת, משתוקקת לגדל עוד ילד למרות התנגדות בעלה, וחמדה, אמם הקשישה שחייה הולכים ואוזלים משתוקקת להצליח לקרב בין שני ילדיה, להתקרב אליהם ולעזור להם למצוא דרכים חדשות לפני שתעזוב אותם לשארית חייהם.
הספר הזה, הנודד בין שלוש תודעות, דרש ממני להרחיב את היריעה, ולפתוח יותר חלונות אל המציאות הישראלית, כי האנשים הגרים בתוכו מגלמים בגופם כמעט את החיים בארץ. כמו האם חמדה, שנולדה בקיבוץ להורים חלוצים, והחברה הקיבוצית על ערכיה ואמונותיה עיצבה את עולמה והכתיבה את כל מהלך חייה. כמו אבנר, המייצג בעבודתו את הבדואים ואת הפלסטינים, ונחשף שוב ושוב להשלכות של הקונפליקט הישראלי-פלסטיני על חייו של הפרט.
שארית החיים הולכת ומתחוורת כפרק זמן שבו אפשר לחולל תמורה ותיקון, ובמובן הזה, מצאתי את עצמי כותבת להפתעתי את הספר הכי אופטימי שלי, ואולי אפילו הכי רומנטי, כי כל גיבוריו מאמינים באהבה ומייחלים לה. אפילו חמדה הקשישה מאמינה כי גם כדי למות נחוצה מידה של אהבה.
אבל גם תפישת האהבה עוברת במהלך הרומן תמורה ושינוי, הניכרים בעיקר ביחסה של דינה אל הילד הנטוש שהיא חולמת לאמץ, למרות התנגדות בעלה ובתה. רק כשהיא מבינה שיהיה עליה להעניק לו בלי לצפות לכל תמורה היא אכן זוכה לתקווה, והתקווה הזו, לצד הקירבה שנוצרה בינה לבין אחיה ואמה, תשפוך אור על שארית חייה ועל שארית חייהם.
* צרויה שלו תשתתף בשבוע הספר היהודי בלונדון.
