בתיאטרון ווינדהאם, הגובל בתחנת הטיוב של כיכר לסטר, השורה הראשונה מתחילה באות G. מעצב ההפקה החליט לעקור את שש השורות הראשונות ממקומן ולמלא את השטח הפנוי בכיסאות ובשולחנות ביסטרו. גם על הבמה הקצה המעצב מקום לכמה צופים לשבת בין הפסנתרן, המתופף והבסיסט. כל זאת כדי להמחיש את אווירת אותו ערב, במועדון “אמרסון” בעיר פילדלפיה, בו ערכה הזמרת המהוללת בילי הולידיי את הופעתה האחרונה לפני פחות מ-60 שנה, שלושה חודשים לפני מותה כשהיא בת 44.
חייה של הולידיי היו קשים מנשוא. היא נולדה לאם שהייתה עדיין נערה, אביה נטש אותה בהיותה תינוקת וקרובי משפחתה התעמרו בה. בגיל תשע נשלחה למוסד לנערות חוסות שחורות ואמה עבדה כיצאנית בבית בושת בהארלם. דווקא שם, בעת ביקור אצל אמה, היא נחשפה למוזיקה של בסי סמית וזו הפכה לה למקור השראה שבעזרתו היא נועדה לגדולות. מי ששינה את חייה היה מפיק התקליטים ג׳ון האמונד, שערך היכרות בינה לבין נגן הקלרינט בני גודמן. היא החלה להופיע בגריניץ׳ ויליג׳ – במועדון הראשון בארצות הברית שבו לא הייתה הפרדה גזעית – ועתידה היה מובטח. אבל חייה האישיים היו בעוכריה. בעלה הראשון הלעיט אותה באופיום, בעלה השני עשה זאת עם הרואין ומאז היא נידונה לחיים של התמכרות לסמים ולאלכוהול. היא אפילו אושפזה כמה פעמים, נעצרה כאשר הייתה בבית חולים ונשלחה למאסר בן שנה. וכאילו לא די בכך, היא נאלצה להתמודד עם האפרטהייד האמריקאי, שמנע ממנה להשתמש לעיתים קרובות בשירותים בשל היותה שחורה.
אודרה מקדונלד מיטיבה לגלם את ימיה האחרונים של הולידיי באותו ערב ולא בכדי זכתה במהלך הקריירה שלה בשישה פרסי “טוני”. ביסודה היא שחקנית כבירה, אבל גם זמרת מופלאה. כמו הגיבורה, דיבורה לא נהיר די צרכו, היא מתנודדת על הבמה בצורה אופיינית למי שבגילופין ולעיתים נדמה שהיא אכן שתתה לשוכרה במהלך 90 הדקות של המופע. גם מבע פניה המיוסר משכנע. כך גם כשהיא יוצאת מהאולם וחוזרת אל הבמה עם כלב הצ׳יוואווה האהוב עליה.
