רבות כבר נכתב על ‘קריוקי’, סרטו הראשון באורך מלא של הבמאי הצעיר משה רוזנטל. מבלי לחשוף יותר מדי פרטים וספוילרים, ‘קריוקי’ עוקב אחר סיפורים של זוג מזרחי בורגני ממוצע מבניין מגורים נטול אישיות בחולון (בגילומם של ריטה שוקרון וששון גבאי), שמפתחים אובססיה לשכן חדש וכריזמטי בגילומו של ליאור אשכנזי, שאורח חייו ואישיותו עומדים בקונטרס גמור להווייה הפרברית המשעממת של חייהם. הסרט קצר שבחים, זכה להצלחה ביקורתית גדולה וזכה במספר פרסים חשובים מפרסי סרט הביכורים ובחירת הקהל של פסטיבל ירושלים דרך ארבעה פרסי אופיר (אחרי שהיה מועמד בארבע עשרה מועמדויות שונות). עכשיו הסרט עתיד לפתוח את פסטיבל הסרטים היהודי בלונדון בירב הגאלה בשמיני בנובמבר והן את פסטיבל הסרטים RAINDANCE בהקרנה חגיגית בשישי הקרוב, ה 28 לאוקטובר בבית הקולנוע קורזון בסוהו. לקראת כל האירועים האלה, תפסנו את הבמאי משה רוזנטל (37) והמפיק הישראלי תושב לונדון בן גלעדי (36).
‘קריוקי’ הוא הפיצ’ר הראשון שלך משה והוא זכה להצלחה ביקורתית גדולה ולא מעט פרסים (ירושלים, אופיר וכו). האם צפית שזה מה שיקרה איתו או שההצלחה הזו תפסה אותך לא מוכן?
משה: “לא יכול להגיד שציפיתי אבל כן האמנתי. אני חושב שמרכיב גדול בעשייה שלי מלווה בלחלום ולשאוף להגיע הכי רחוק והכי גבוה שרק אפשר. הדבר הזה מביא איתו גם הרבה רגעי אכזבה בדרך, אבל הוא דורש ממני ומהאנשים שאני עובד איתם מצויינות ברמה הכי גבוהה שיש. יחד עם זאת, אין ספק שכשהצלחה מסויימת מגיעה קשה להיות מוכן אליה והדבר באמת מציף אותך רגשית”.
אני מבין ש’קריוקי’ במידה מסויימת מבוסס על סרט קצר, ‘שבתון’, שעשיתם יחד (בן בהפקה ואתה בבימוי) איך הוא התגלגל לכדי פיצ’ר באורך מלא?
“האמת שמאוד נמנעתי מלהתייחס ל”קריוקי” כפיתוח של “שבתון”, מתוך החשש שזה יגביל אותי יצירתית. בעיני, סרטי ביכורים רבים שהורחבו מתוך סרט קצר סובלים מכך, ולעיתים נראה שהסרט הקצר נמתח עבור הפיצ’ר ובדרך הוא מאבד משהו מקסמו. אז למרות שהעולם של “קריוקי” הוא העולם של “שבתון”, הסיפור, חלק מהתמות והטון הוא אחר. עם זאת, אין ספק ששבתון היה קלף חשוב בגיוס הכספים כי הוא מכר היטב את הקונספט הויזואלי והסגנוני של העיסוק בפרברים הישראלים, והערך החברתי של עיסוק זה. זה איפשר לי ולצלם דניאל מילר לחזור לדימויים שעסקנו בהם בשבתון ולחקור אותם לעומק. ב”שבתון” אפשר לראות את הפרבר הישראלי (השכונות החדשות של חולון) בתפארתו, מרוחק ומנכר, בעוד ב”קריוקי”, הפרבר הזה מקבל חיים משל עצמו, לעיתים הוא מרוחק ומנכר, לעיתים מסעיר וסקסי – אנחנו בוחנים לא רק את הנוף, אלא גם את מה שיש בפנים, מהלובי ועד חדר הזבל”.
בן:” אני נוטה מאוד להסכים עם משה. הרחבות של סרטים קצרים נוטות להיתקל בסוג של תקרת זכוכית קראטיבית. אני לא חושב שהיית כאן הרחבה של ״שבתון״ אלא שב״שבתון״ משה פתח לעצמו צוהר לאזור תמטי מסוים שהוא תשוקתי כלפיו והתחיל לחקור אותו – גבריות מאוחרת במשבר, הפרבר הישראלי וכ׳ו. אם מסתכלים על שני הסרטים אחד ליד השני רואים קשר הדוק אבל גם אבולוציה קראטיבית מדהימה והתבגרות של יוצר שבאמת מבין קהל. אחרי הפרמיירה הישראלית אמרתי למשה ״היית מאמין שבסוף יצא לך סיפור אהבה על זוג בשנות ה-70 לחייהם?״. זו לדעתי הגדולה של יוצר קולנוע אמתי. הוא תמיד במסע וגילוי, דבק בקנאות בלתי מעורערת בתשוקות והאמיתות שלו אבל נותן להן להתעצב ולהתפתח בהתאם למציאות שסביבו. כי לעשות סרטים זה חתיכת תהליך…”.
אולי אני טועה בן אתה לא נוהג לעבוד הרבה עם קולנוע ישראלי בשנים האחרונות אלה יותר עם אמריקאי או אירופאי. מה מושך אותך לעבוד עם משה?
בן: “המשיכה שלי לעשייה של משה התחילה אי שם בשנה א׳ ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל אביב. היינו עמיתים לספסל הלימודים ואחרי שראיתי את התרגיל הראשון שהוא הקרין, הבנתי שאנחנו צרכים להיות אחד בתוך העולם של השני ושאני רוצה לעבוד אתו. וכך היה. נשארנו בקשר חברי ומקצועי הדוק מאז ועד היום. אנחנו מדברים על 13 שנה… זה נכון שאני יותר עובד על סרטים אמריקאים בשנים אחרונות, אבל אם מדובר במייקל סרנוסקי, הבמאי של ״פיג״ או ג׳ון טרנגרוב, שאני בדיוק מסיים אתו את מנודרום, כל הבמאים שאני עובד איתם נמצאים לפני רגעי פריצה משמעותיים או לפני מעבר משוק אחד לאחר. מבחינתי משה הוא דוגמא מושלמת לכך, אין לי ספק ש״קריוקי״ הוא שריקת פתיחה של קריירה מפוארת”.
משה, אני מבין שגם עבדת עם ליאור אשכנזי בעבר ובקריוקי יש לו תפקיד מרכזי מאד. האם אתה מהבמאים האלה שעובדים עם שחקנים קבועים?
משה: “אני חושב שכל במאי מפנטז על בונד דה נירו סקורסזה כזה, אין מה לעשות, זה חלום שמכרו לנו, אבל אני משתדל לא לתת לזה להשפיע על ההחלטות שלי. במקרה של ליאור, אחרי שעבדנו על “בדרך חזרה”, הפכנו חברים, למדתי להכיר אותו, והוא פשוט עורר בי השראה לכתוב עבורו תפקיד שיבטא את הדברים שזיהיתי בו ושהרגשתי שיהיה מעניין לקהל לראות אותו חושף. תפקיד שיאפשר לליאור לחקור את העול שיש בכריזמה הזאת שיש לאנשים יוצאי דופן כמוהו, תפקיד שיהיה מצד אחד מפתיע ואחר בקריירה המפוארת שלו, אבל גם שירגיש קרוב אליו ואל מי שהוא באמת. אני מאמין שעוד נעבוד שוב אבל אני יכול גם להגיד את זה על ששון וריטה, ללא ספק”.
‘קריוקי’ הולך להיות ערב הגאלה של פתיחת פסטיבל הקולנוע היהודי בלונדון שזה כבוד לא מבוטל גם כן. איך המרגש?
משה: “מלא בהתרגשות וציפייה. זה כבוד גדול עבורי לפתוח את הפסטיבל, ועוד בעיר שאני כה אוהב. לונדון מרגישה כמו בית, בעיקר בגלל בן ועוד מספר חברים קרובים שחיים כאן”.
בן: “שמחה גדולה. להקרין (ולצפות) סרט ב BFI South Bank Centre זה כבוד ועונג מאוד גדול. אנחנו מאוד שמחים שהצוות הנפלא של UK Jewish Film הזמינו אותנו לפתוח את הפסטיבל וממליצים לכל מי שבסביבה להצטרף. זו תהייה הקרנה מאוד חגיגית”.
איך לדעתך הסרט יתקבל אצל הקהל הבריטי והבינלאומי ככלל?
משה: אני מאמין שהסרט עוסק בנושאים מאוד אוניברסליים – מהעיסוק בזוגיות ועד הרצון לגילוי עצמי, אלו דברים שכל אדם בכל גיל ומכל לאום יכול להכיר ולהזדהות. בנוסף, הסרט עטוף בהרבה הומור ומוזיקה שהיא שפה אוניברסלית בפני עצמה. אני כן חושב שקהל בינלאומי עלול לפספס חלק מהניואנסים המעמדיים חברתיים שהסרט מציג. בארה”ב למשל, הפרברים בהם חיים מעמד הביניים לא נראים בכלל כמו הפרבר הישראלי – זה הבדל בין הבית הפרטי עם הגדר הלבנה למגדלים עמוסי דירות שיש בסרט – זו מנטליות אחרת לגמרי. קהל בריטי לעומת זאת, יכול לזהות קצת יותר מהניואנסים האלו, יש דמיון מסויים בין הפרברים הבריטיים לישראליים, אני חושב… אבל את זה עוד נגלה”.
בן: “עצם זה שהסרט הוא סיפור התבגרות על זוג בעשורים המאוחרים של חייהם הופך אותו לטקסט סופר אוניברסלי, מסחרי ורלוונטי לזמננו. גם טונלית יש בו תמהיל מאוד נכון של הומור/קומדיה מול עיסוק בחומרים מעט יותר מורכבים. הסרט כבר נמכר להפצה קולנועית בארה״ב, עם עוד מספר טריטוריות אירופאיות בתהליך. אין לי ספק שזכויות הרימייק יחטפו. עדיין מחפשים את הבית הנכון ברמת ההפצה בריטית”.
האם זו תחילתה של קריירה בינלאומית? האם יש סיכוי שנראה אותך כאן יותר?
משה: “בשנים האחרונות, אני מפתח מספר פרויקטים בינלאומיים, גם לקולנוע וגם לטלוויזיה. זה נבע מתוך ההבנה שהדברים שיש לי אליהם תשוקה קולנועית, לא תמיד מתאימים לקונטקסט התרבותי הישראלי, כך שהדבר הזה נולד באופן טבעי, ולא רק מחשיבה קרייריסטית. אין לי תוכניות לעזוב את הארץ, אבל אני בשלב בחיים שפרויקט שיקר לליבי יכול בהחלט לשלוח אותי למדינה אחרת לתקופה”.
בן: “אני בונה על זה שהפרויקט הבא שלו יבוא אותו לכאן…”.
מה התוכניות לעתיד?
“לעזור ל”קריוקי” להגיע הכי רחוק שאפשר, להתנסות בז’אנרים נוספים, לעשות טלוויזיה, לביים פרויקטים שלא אני כתבתי, והרשימה עוד ארוכה… העיקר להישאר נאמן לעצמי”.
