נעליים לא חסר

בפרס, על סך 24 אלף פאונד, זכתה האמנית הווידאו ההולנדית, ססקיה אולדנבורג. כל אחד מתשעת האמנים האחרים קיבל צ’ק על סך 4,000 פאונד. בתערוכה השנה מככבות הרבה נעליים. באדוויר, שעבודתו נעה בין האבסורדי לפאתטי, אסף כ-40 זוגות נעליים במספר 13 (המידה שלו), אותן אפשר גם למדוד. לכל זוג מצורפת תווית המספרת סיפור אוטוביוגרפי. זוג אחד מזכיר לו את הבחור ההולנדי בעל הראש העצום ובמגפיים הצבאיות הוא חווה את התקף החרדה הראשון בחייו. ריצ’ארד יוז יצר טביעת רגל דמויות קבר מלבנים, טיח ואדמה. הרקדנים, הלבושים בגדי סקי, בסרטו של סב פאטאנס, נועלים נעלי הליכה מעודנות וחובשים ברטים מעוטרים בנוצות. סרט ה-16 ממ של מאט סטוקס מתמקד בנעליהן המקושטות של משתתפים בערב מוסיקת נשמה בכנסייה בדאנדי (סקוטלנד).

רבות מהעבודות מתוחכמות ושנונות, כגון זו של סיימון פופר שסידר אלפביתית את המילים ב’יוליסס’ של ג’ויס, או של סטפן ברוגמן, המציג שמות מומצאים ומעצבנים לתערוכות. את קירות המיצב שלו מכסים 728 משפטים וכותרות של מילה אחת, המוצעות לשימוש.

עבודתה של סו טומפקינס מבלבלת. היא פורשת על הקיר ניירות פרגמנט לאחר שקופלו וקומטו. על הניירות מוטבעות מספר מילים ולכל אחד מהם תווית קטנה המודבקת אליו, שגם עליה מודפסים משפט או מילה כגון ינשוף יושב. המילה קורמורן מודפסת על דף גדול יותר וריק מתחת, כמו הציפור, במעין מעוף בשמיים ריקים.

לאסמבלז’ים והציורים של דניאל סינסל – העשויים עץ, שיער סוס, גבס, קליפות ביצים ואלמוגים – צריך להתקרב על מנת לעכל. עבודתו של ג’יימי שובלין, כוללת פריטי ממורבילייה של להקת הנויז הברלינאית ‘לאסטפאוסט’ (פרי דמיונו של האמן), וממשיכה את העניין שלו בספרייה המזוייפת של בורחס, וביחסים בין מדיה ופיקטיביות. מציאות ודמיון מאכלסים גם את עבודותיה של אוליבייה פלנדר, היוצרת גזירי נייר וקרטונים שמגוללים את סיפור חייו הפיקטיבי של צייר כושל המנסה לפלס את דרכו בעולם האמנות בשנות ה-50′. בניגוד לשנים קודמות – בהן האפיל ההייפ התקשורתי של התערוכה על האמנות עצמה -‘בקס פיוטורס 2006’ מצליחה להעלות שאלות אמנותיות רציניות ולהתמקד לשם שינוי בדיון אמנותי ולא רק באופנה.