פ׳, לוחם מילואים בחטיבה 55 של הצנחנים שחיי בלונדון, היה בביקור בארץ ב7 באוקטובר 2023, היום שנכתב בדפי ההיסטוריה של מדינת ישראל. לאורך המלחמה שירת מעל ל-150 ימי מילואים בעודו חיי על הקו, לחם בשטחי הקיבוצים ולאחר מכן בתוך רצועת עזה והיה לכוח הראשון שנכנס לחאן יונס.
בבוקר 7 באוקטובר הוא ירד עם הצוות שלו לדרום, שם לחמו בקיבוצים שבעוטף בנסיון לחלץ אזרחים שנלכדו בתוך הכאוס והתופת ששררו באזור.
בעדותו משתף פ׳ בחוויות שעבר ומבקש ״להסתכל על כמה נקודות אור בתוך כל החושך שהיה״.
התעוררתי עם האנגאובר, זיכרונות מחתונתו של החבר הכי טוב שלי עדיין הדהדו בי. השמחה נשטפה ברגע שראיתי את הסרטון שכולם ראו: טנדר של מחבלים בשדרות.
שלושים דקות לאחר מכן, קיבלתי הודעת ווטסאפ שקראה לי להגיע לבסיס.
בבסיס שרר כאוס מוחלט. אספנו כל נשק שיכולנו למצוא- רובים ישנים, קסדות, ווסטים בלי לוחות קרמיים. המפקד הסתכל לכולנו בעיניים ואמר: “ישראל במלחמה. האחים והאחיות שלנו מתים עכשיו. אין אף אחד אחר- הכל עלינו”.
מבלי לחכות לפקודות, עלינו על רכבים צבאיים והתחלנו לנסוע אל תוך חוסר הוודאות. אנשים צפרו והריעו לנו- רגע ישראלי ייחודי וטהור, אך כשפנינו לכביש אחר, הכל השתנה.
מכוניות שרופות, טנק נטוש, גופות שרועות בצד הכביש. זה הרגיש כמו סוף העולם.
כחיילי מילואים, כולנו חלקנו חוויה שקשה לדמיין. כשאני חושב על אותו יום, אני חוזר לחמישה רגשות שעברו בי בזה אחר זה לאורך היום:
חוסר וודאות.
חוסר וודאות, כשנכנסנו לכפר עזה וראינו חיילים רצים לאחור, סוחבים אלונקות עם חיילים, חלקם פצועים וחלקם כבר לא בחיים. לא ידעתי אם זה יהיה היום האחרון שלי.חוסר וודאות, כאשר נלחמנו ללא כל מודיעין. לא היה לנו מושג כמה מחבלים נמצאים בקיבוץ או היכן הם.
פחד.
פחד, משום שהחוק הראשון שלנו היה שלא יורים ללא מטרה ברורה, מתוך ידיעה ששורדים עלולים עדיין להיות בתוך הבתים. אני הובלתי את הצוות. הייתי הראשון להיכנס לכל חדר, כשאני יודע בתוכי שמחבל עלול לצוץ בכל רגע ולירות עליי.פחד שהתפשט בעודנו עוברים דרך אזורים חשופים, כשאפילו סוכה יכולה לטמון בחובה את הסכנה הבאה.
מתח.
מתח, במשך ארבעה ימים רצופים, כשכל מה ששמענו היה יריות. לא ידענו אם הכדורים מתעופפים מעל לראשינו. הרעש היה קרוב, רחוק, עטף אותנו מכל כיוון.מתח, כשבמשך ימים כל מה שיכולנו להריח היה ריח של גופות, ריח שהלך וגבר מיום ליום.
אי נוחות מוסרית.
אי נוחות מוסרית, בעודנו נאלצים לעבור דרך מטבחים וארונות מזון של אנשים בחיפוש אחר משהו קטן לאכול בתוך הקרב, לא היה לנו דבר. לא ידענו אם האוכל שייך למשפחה שהצליחה לשרוד, אולי נחטפה, או אפילו למשפחה שנרצחה. הרגשנו כמו פולשים.אי נוחות מוסרית, כשטיהרנו בתים, חלפנו על פני אנשים שכבר לא היו בחיים. התעלמנו מהם, התייחסנו אליהם כמו אל אובייקטים, משום שהמשימה שלנו הייתה לחפש את אלו ששרדו.
לבסוף, תקווה.
הרגשתי תקווה כשראיתי את חבריי לשדה הקרב משאירים פתקים בתוך בתים שטיהרנו. הם התנצלו על הבלאגן, השאירו את פרטי הקשר שלהם עם הבטחה לשלם בחזרה על האוכל והציוד שלקחנו.
הרגשתי תקווה כשהבנתי שאנחנו לא רק נלחמים על הבית שלנו, על האנשים שלנו או על הביטחון שלנו. נלחמנו על המוסר שלנו.
אותו מוסר שגרם לנו לקפוץ לתוך המדים וללכת אל עבר הלא נודע מבלי צל של ספק.
אותו מוסר שהניע את חבריי להשאיר את מספר הטלפון שלהם על חתיכה קטנה של נייר, בתקווה שיום אחד המשפחה תחזור לשם.
אותו מוסר שמגדיר אותנו.
מגדיר אותנו כיהודים.
*שמו המלא של פ’ שמור במערכת העיתון.
