77 שנים אחרי Top Hat, הסרט בכיכובם של פרד אסטר וג’ינג’ר רוג’רס, מגיע עיבוד בימתי שבהחלט לא מבייש את המקור. הסרט הוא אחד המצליחים ביותר בשנות ה-30′, ומספר על התאהבותם של ג’רי טרוורס, כוכב מחזות זמר אמריקאי שמגיע להופעות בלונדון, ודייל טרמונט, צעירה אמריקאית יפהפייה השוהה במלון בקומה מתחתיו. כשג’רי מפריע לשכנתו לישון משום שהחליט לפצוח בריקוד סטפס מעליה, עולה דייל להתלונן ואז מתחיל סיפור האהבה, שכמובן שזור ברצף טעויות, והפי אנד רומנטי אך צפוי.
ההצגה, כמו הסרט, מלווה במוזיקה סוחפת של ארווין ברלין, עם כמה שירים שהפכו לקלאסיקה של כל הזמנים, כמו: Cheek to Cheek, Puttin’ on the Ritz, Let’s Face the Music and Dance ועוד רבים ומוכרים. השירים עומדים במרכז ההצגה ונחרתים בזיכרון גם אחרי שהיא מסתיימת.
בתפקיד הראשי של ג’רי מופיע השחקן, תום צ’יימברס, ששיחק בסדרה של הבי.בי.סי, הולבי סיטי, וגם זכה במקום ראשון בתכנית הריקודים, סטריקטלי קאם דנסינג, בשנת 2008. צ’יימברס בולט בעיקר בכישרונו המופגן בריקודי הסטפס ומשתמש גם בכמה מהכוריאוגרפיות המקוריות של פרד אסטר.
לצדו מופיעה סאמר סטראלן היפהפייה והמוכשרת, שזכתה לא מזמן למועמדות בפעם השלישית לפרס אוליבייה על משחקה ב-Tomorrow Never Dies. לצדם, בתפקידים המשניים, גונבים את ההצגה סטיבן בוסוול בתפקיד בייטס, המשרת האנגלי הקריקטורי, וריקרדו אפונסו בתפקיד אלברטו בדיני, מעצב התלבושות האיטלקי.
ההפקה, בבימויו של מתיו ווייט, נראית ונשמעת כמו מחווה לשנות ה-30′ וזה בעצם סוד הצלחתה. כך גם התפאורה מעוצבת בטוב טעם ובסגנון עיצובי של אותן שנים, והתלבושות הן מרהיבות ונראות כמו מתוך ז’ורנל או סרט תקופתי. חלק מההצגה מתרחש בלונדון וחלק בוונציה מה שמאפשר גיוון בצבעים ובאווירה – השחקנים-רקדנים הופכים ממלצרים איטלקים לג’נטלמנים אנגלים מהודרים. מעבר לאסתטיקה ולאלגנטיות של העיצוב והתלבושות, מצליח ווייט להוסיף רגעי הומור בימתי באמצעות קריצות ויזואליות, לדוגמה, כשאנו רואים את ג’רי והמפיק שלו נוסעים במטוס ורגע לאחר מכן דגם מיניאטורי של המטוס חולף בשמיים ומתכונן לנחיתה.
בנוסף, הכוריאוגרפיה המרהיבה של ביל דימר מוסיפה למראה המהוקצע והסוחף של ההפקה, שבהחלט משאירה טעם של עוד, נוסטלגיה וגעגועים לתקופה ההיא, גם אם לא ממש היינו שם.
