השיר 'its coming home' מתנגן בראשו של כל אנגלי או מעריץ כדורגל אנגלי בחודש האחרון. אבל הפעם זה באמת מרגיש ככה, הפעם התחושה בפנים היא שזה קרוב מתמיד ושהכדורגל באמת בדרך הביתה.
אחרי כל השנים מלאות ההשמצות והבדיחות, אנגליה מודל 2021 היא נבחרת סוחפת, צעירה, רעננה ומוכשרת שמציגה כדורגל נפלא ומפתחת תקווה רבות בממלכה. אנגליה מגיעה לגמר כשידה על העליונה עם ניצחונות מרשימים כולל על היריבה המרה גרמניה וכאשר היא סופגת שער אחד בלבד(!).
כשההתקפה כוללת את אחד מהחלוצים הגדולים בתבל, הארי קיין שגם עונד את סרט הקפטן, קשה שלא להתלהב. למרות פתיחה שלא מזכירה את יכולותיו, הוא עם 4 שערים בטורניר. הוא מוביל את שאר חבריו ואף מהווה מקור השראה לסובבים אותו על הדשא. לא סתם ג'ק גריליש, קשר הנבחרת אמר עליו: "הוא השחקן הכי טוב ששיחקתי איתו. הוא מקצוען מהרמות הגבוהות ביותר, על המגרש ומחוצה לו. הוא הקפטן שלי, לדעתי הוא ישבור את שיא הכיבושים בפרמיירליג ובנבחרת. אבל הוא לא רק סקורר, הוא שחקן בלתי יאמן."
הקישור האנגלי אמנם מתפקד נהדר, גם בזכות הקישור האחורי בדמות קלבין פיליפס ודקלן רייס, וגם בזכות הקישור הקדמי יותר, שמבחר השחקנים לעמדה זו הוא רחב עד שלגארת' סאות'גייט, מאמן הנבחרת, יש כאב ראש. חיובי כמובן.
אבל את גולת הכותרת תפסה ההגנה. 'הגנת מנצ'סטר', כך היא נקראית, שכן היא מורכבת משני שחקני מנצ'סטר יונייטד ושני שחקני מנצ'סטר סיטי. לא בכדי אנגליה ספגה במהלך הטורניר רק שער אחד, שער הירואי של הדנים בבעיטה חופשית, בעיטה שאף אחד לא יכול היה לעצור. אבל, באופן כללי, עבודת ההגנה האנגלית ביורו היא יוצאת מן הכלל. מגוויר וסטונס הבלמים, ראשונים לכל כדור, בין אם באוויר או בקרקע.
לוק שואו, המגן השמאלי, עד כה מהמצטיינים של אנגליה, כאשר הוא גם תורם התקפית בצורה פנטסטית ואף רשם לזכותו 3 בישולים. היכולת, הציפייה וההצלחה, כל אלו יתנקזו ליום ראשון הקרוב.
נבחרות שונות משהכרנו
אנגליה תפגוש בוומבלי את איטליה בגמר, בקרב ישיר על הזכיה ביורו. במובנים של עולם הכדורגל ככלל, והכדורגל האנגלי בפרט, מדובר באירוע היסטורי ממש שכן אנגליה לא זכתה באף טורניר בינלאומי מאז שניצחה במונידאל ב-1966. למען האמת, מאז אותה זכייה בגביע העולם לפני חמשים וחמש שנה, אנגליה אפילו לא הצליחה להגיע לאף משחק גמר חשוב והפסידה בארבעה חצאי גמר (כולל במונדיאל האחרון), כך שרק מי שמתגורר באנגליה יכול להבין את טירוף החושים ששורר כרגע במדינה לאחר הניצחון המרשים על דנמרק במשחק חצי הגמר שהתקיים השבוע.
הדבר היפה במשחק הגמר הוא ששתי הנבחרות המגיעות אליו לא מפוצצות בכוכבים כמו נבחרות צרפת, פורטוגל או בלגיה (שעל אף שהיו פייבוריטיות נפרדנו מהן בשלבים מאד מוקדמים של הטורניר), אבל מצד שני הן עברו שינוי אופי דרסטי בשנים האחרונות. אנגליה בראשות סאות'גייט ואיטליה בראשותו של רוברטו מנצ'יני הן נבחרות שונות משהכרנו: ממוקדות, מקצועניות ובמובנים מסוימים גם צנועות. אגב, האיטלקים אמנם מגיעים לאחר טורניר מרשים למרות שאף אחד לא באמת ספר אותם עד שהעפילו לגמר אחרי הניצחון על נבחרת ספרד החזקה.
לאחר שינוי שכזה, אף אחת משתי הנבחרות המצוינות האלו לא תגיע ותסתפק במחמאות. האם זה באמת בא הביתה?
אולי תאהבו לקרוא עוד כתבה על כדורגל באנגליה:
- עוד פרטים על משחק הכדורגל של גמר אליפות אירופה באתר אופ"א: https://www.uefa.com/
