לונדון עדיין מחכה. מחצית מפגרת הקיץ כבר מאחורי הפרמיירליג, אבל נציגות הבירה האנגלית לא ממהרות לשומקום. או שאין להן מספיק מזומנים ותוכניות התחדשות והתייעלות, או שהן דווקא סבורות שהפזיזות מהשטן; ההמתנה משתלמת, ויש תועלת בביצוע המהלכים המכריעים סמוך יותר לדקה ה-90. מכל מקום, בתחילת חודש יולי, כאשר הכדורגלנים נוחתים בחזרה בהית’רו, מאפסנים את בגדי הים ושמני השיזוף ושבים למגרשי האימונים, בולטים החידושים בזירת הכדורגל הלונדונית בשיממונם.
סביר מאוד להניח שזהו שם זמני. בעיקר בגלל צ’לסי וארסנל. את טוטנהאם, ווסטהאם ופולהאם קשה באמת לדמיין כאשר הן דוחפות לפתע ידיים ארוכות לכיסים עמוקים, שולפות אוצרות ודולות יהלומים להרכב של העונה הבאה. אבל בסטמפורד ברידג’ ובאצטדיון האמירויות חייב להיות מדובר בשקט שלפני הסערה.
האמת היא שצ’לסי כבר עשתה את ה-swoop הראשון הגדול שלה. היא נפרדה, שלא מרצונה, מחוס הידינק, המנג’ר ההולנדי ששיקם את מניותיה, כסותה ועונתה בפחות מחמישה חודשים, אך עמד במילתו ושב להדריך את נבחרת רוסיה בנתיב הישיר לדרום אפריקה 2010. במקומו הוקפץ לתפקיד קרלו אנצ’לוטי, מאמן מילאן האיטלקית בשמונה השנים החולפות.
הרומן הקודם של רומן (אברמוביץ’) עם מאמן איטלקי הסתיים בטונים צורמים. קלאודיו ראניירי הושלך מהגשר למרות שהביא את צ’לסי עד לחצי גמר ליגת האלופות. אבל הפעם התמונה שונה: אנצ’לוטי המנוסה, הוליך את הרוסונרי רק לאליפות איטלקית אחת (2004), אבל בזירה היבשתית הוא זכה להצלחה גדולה שבעתיים: שני גביעי ‘צ’מפיונס ליג’. מילאן זכתה בגביע האלופות ב-2003 וב-2007, ובתווך – 2005 – הגיעה לאותו גמר צ’מפיונס מונומנטלי נגד ליברפול באיסטנבול, בו נוצחה בפנדלים אחרי שכבר הובילה 0-3 בהפסקה.
כלומר, הטייקון הרוסי ממערב לונדון רואה במאמן האיטלקי מעיר האופנה סוג של קבלן למשימות ולהצלחות אירופיות. ומכיוון שאין דבר שאברמוביץ’ חושק בו יותר מכתר ליגת האלופות, יודע אנצ’לוטי שהמפעל הזה הוא ה-do or die שלו. לצערו הרב של המאמן בן ה-50, מדובר לא רק באתגר רב משוכות, אלא אף במילכוד. קריאת התגר האירופית היא אולי בראש סדר הקדימויות של צ’לסי, אבל אין מאמן או מנג’ר בעולם המסוגל לשים את כל הביצים של מועדון בכיר, מודרני, תחרותי, בסל אחד. עם כל הרצון הטוב וחלוקת הנטל והכוחות, אין בכדורגל האנגלי אפשרות להקריב את הליגה למען אירופה. אף אחד בסטמפורד ברידג’ לא יעשה לאנצ’לוטי הנחות אם צ’לסי תהיה בינונית ואנמית בליגה, ולא יעזרו לו טענות על priorities. הליגה היא הלחם והחמאה של האוהדים. ליגת האלופות אמנם יוקרתית, רבת מוניטין וחשובה, אבל לא ניתן לנהל את הקמפיין שלה בנפרד. לא מקצועית ולא תדמיתית.
כדי לשים את הדגש על אירופה, חייב איפוא אנצ’לוטי לבנות סגל רחב ורענן שיידע להתמודד גם עם שאר המטלות. המשימה הזו הפכה לקשה עוד יותר כאשר אופא השיתה על החלוץ דידייה דרוגבה עונש הרחקה בן ארבעה משחקים מליגת האלופות העונה, בעקבות התפרצותו לעבר השופט ולעיני מצלמות הטלוויזיה בתום משחק ההדחה נגד ברצלונה בחצי גמר האלופות בלונדון במאי. בלי או עם ההשעייה, דרוגבה הבעייתי נותר חוליה מכריעה בתכניות של אנצ’לוטי. המנג’ר החדש יצטרך להמשיך במלאכת הריסון והליטוש של החלוץ מחוף השנהב, בה החל הידינק במיומנות שהחזירה את דרוגבה למסלול.
אבל דרוגבה לבד לא יספיק בחוד, ובעוד הכספים הגדולים כבר משתוללים כצונאמי ברחבי היבשת – ראו מחירי קאקה וכריסטיאנו רונאלדו בדרכם לריאל מדריד – צ’לסי עדיין בוחנת את השוק, משהה החלטותיה וקופצת ידה. בינתיים הביא אנצ’לוטי את דניאל סטארידג’, החלוץ האנגלי הצעיר, הקהה וחסר הניסיון ממנצ’סטר סיטי, אבל לכל ברור שזהו שתיל המיועד במקרה הטוב לצמוח מן הספסל – תכנית טיפוח ופיתוח, שנוסתה על בן סהר והגיעה הקיץ לסופה במכירת החלוץ הישראלי לאספניול הספרדית – וכי את העצים שלו צריך אנצ’לוטי להביא משדרה מוכנה ומפוארת.
קרליטו טבס, דויד ווייה, קארים בנזמה, פרנק ריברי, פרננדו טורס, אולי אף חלק מהפליטים ההולנדים של ריאל (ווסלי סניידר, אריין רובן, יאן קלאס הונטלאר) הם הנכסים הלוהטים שנותרו על הנייר. יהיה מפתיע מאוד לגלות שאברמוביץ’, שאש הלהבה והאמביציה הוצתה בו ב-2009 מחדש בעקבות הרנסנס של הידינק, לא ישים את ארנקו היכן שמצוי ליבו, וישבור את שיא הרכישות האנגלי העומד על 32 מיליון פאונד, ודוקר אותו בכל פעם שהוא נזכר כיצד הנובורישים של מנצ’סטר סיטי חטפו לו אשתקד את רוביניו מתחת לאף.
צ’לסי תוותר בקרוב על כמה מכוכביה, למשל דקו וריקרדו קרבאליו, ותצטרך למצוא להם מחליפים ראויים, מה שאומר שהקיץ שלה עדיין צעיר, והמעקב אחריה יהיה בשבועות הקרובים מרתק במיוחד. לעומתה ארסנל כבר עשתה סיפתח עם רכישת פרנק ורמאלן, הבלם הבלגי הבינלאומי של אייאקס בעבור 10 מיליון פאונד, אבל זהו רק קצה קרחון, בהנחה שהתותחנים חושבים על החזרת עטרתם ליושנה – כלומר השתתפות אמיתית במירוץ אל הכתר והשגת תואר אחרי בצורת בת 4-5 עונות.
ההנחה הזו צוברת אמינות מההישג הגדול ביותר של ארסנל בקיץ – הישארותו של המנג’ר ארסן ונגר בתפקיד גם לעונה מספר 14. אם אחרי כל הצפרדעים והמרור – ביקורת נוקבת של המדיה והאוהדים על מדיניות ההצערה והצנעה הכלכלית שלו – שאכל הבוס הצרפתי בעונה שעברה, הוא בכל זאת דחה הצעה של הגלקטיקוס נעדרי הגבולות מריאל מדריד, הרי שסביר להניח שהמשך הקדנציה שלו מעוגן ביכולת לצאת מהאדישות ולשפוך גם ממון כבד יותר על רכש טיפה יותר כריזמטי, נוצץ ובעל קבלות. נראה איפוא כי גם בצפון לונדון עוד לא נאמרה המילה האחרונה. מה שמחייב אותנו למילים האחרונות הללו: Watch this space.
