איזה מזל שלמגזין שלנו קוראים עלונדון ולא “על־מנצ’סטר”. כי אין דבר יותר קשה מאשר לסכם את העונה של המנצ’סטריות בכדורגל האנגלי. איזו עונה הייתה זו בדיוק למנצ’סטר יונייטד ולמנצ’סטר סיטי? כישלון צורב? הצלחה חלקית? הישגים סבירים? איגרא רמא או בירא עמיקתא?
עם הסיטיזנס זה קצת יותר פשוט. הקבוצה של פפ גווארדיולה בעונתו הראשונה באנגליה היא אכזבה. גם לנוכח הציפיות העצומות מהאיש שבנה את ברצלונה של המאה ה־21, הקבוצה האטרקטיבית ביותר בכל הזמנים, וגם בעטיו של סגל יקר, נוצץ ומוכשר לעילא, שהעביר בסופו של דבר סחורה אפורה שכולה עונה ללא תואר, הדחה מתסכלת במיוחד מליגת האלופות בשערי חוץ (מונאקו), ומקום שלישי בטבלה שהוא לא יותר ממים מתחת לגשר.
אבל יונייטד?! האם הזכייה של השדים האדומים בליגה האירופית הופכת את העונה שלהם להצלחה סוחפת? האם העובדה שהם בכל זאת הצליחו בשנייה האחרונה לטפס על העגלה המובילה למוקדמות הצ’מפיונס ליג, יכולה לכסות ולכפר על כדורגל עבש, מדכא, נעדר חן ומסורת, שהוביל למקום השישי בפרמיירליג? אין ספק שמנצ’סטר יונייטד מודל 2017 סובלת מפיצול אישיות, וגם בין אוהדיה הפנאטים והמסורים ביותר ניתן למצוא חילוקי דעות כבדים באשר לציון אותו הם מעניקים לעונת הבכורה של ז’וזה מוריניו באולד טראפורד. אבל לפחות הם יכולים לשבת על המדוכה ולהתווכח כאשר בידיהם גביע הליגה האירופית, ואולי זה ישכנע אותם ואותנו שסוף (עונה) טוב – הכל טוב.
בלונדון הדברים הרבה יותר ברורים וצלולים. דוקטור ג’קיל ומיסטר הייד נזרקו מכל הפאבים בבירה, ועל שירותיהם של שרלוק הולמס ודוקטור ווטסון אפשר בקלות לוותר כאשר מצביעים על הפסגות והתהומות של הכדורגל בעונה החולפת.
