שלום חבריי הלונדונים. אחרי כמעט 15 שנה, זה יהיה הטור האחרון שלי בפורמט המודפס הזה של עלונדון. אני מניח שנתראה בדבר הזה שדי תפס, נו, איך קוראים לו… האינטרנט! בסוף זה הצליח, אה? אני מודה שדי קשה לי עם פרידות; עד היום לא הודעתי להורים שלי שנפרדתי מאשתי הראשונה (יום אחד הם הגיעו ופשוט גרתי במקום אחר, עם אישה אחרת), קשה לי לצאת מהקולנוע כשסרט נגמר, ועד היום אני לא מאמין שבאמת נגמרה הקייטנה של כיתה ה׳.
אבל סוף הוא באמת תמיד התחלה, זו לא קלישאה, זה אמיתי. חוץ ממוות כמובן. וקדנציה של יושב ראש מפלגת העבודה, ששם זה תמיד נגמר באמת. כהונה של ראש ממשלה בישראל, לעומת זאת, נמשכת כאן לנצח כנראה, כמו סוג של אופרת סבון. לא ממש מצחיקה, אבל אופרה.
אצלנו התחיל סופסוף הסתיו, שזה אומר שאין חמסינים כל יום, רק בשבתות. אבל יש תחושה נעימה שהקיץ הזה נגמר בלי איזו מלחמה הגונה, זה באמת משמח. עכשיו קצת מתדרדר המצב בצפון, ואני כל כך מקווה שזה לא קשור לחקירות, באמת אני מקווה. אני מתפלל שראש הממשלה שלנו הוא איש ישר ואני מתפלל שאם, במקרה, הוא לא איש ישר – הוא לא ילך על מלחמה כדי לדחות קצת את הקץ. זה נשמע מופרך, זה נשמע ציני, אבל עם כל הצוללות האלה שהוא קנה – לא שווה לברר? אז זה קצת מלחיץ, אבל אני מנסה לעצור את החרדות ולכלוא אותן בגופי הבלתי מסוקס.
אפרופו גופי, לכבוד הפרידה מכם העליתי איזה שבעה קילו. במודע. מחזה שלי עלה בתיאטרון הלאומי, “הבימה”, ומרוב לחץ – זה מחזה משמעותי ראשון שלי – לא הפסקתי לאכול. ממש כמו שקורה לראש הממשלה עם גלידה פיסטוק כשהוא בלחץ – רק שאני דווקא כן שילמתי על הסנדוויצ׳ים שדחפתי אחד אחרי השני, ולפעמים שניים ביחד. למה אנחנו אוכלים כל כך הרבה בזמן לחץ? ולמה זה כל כך לא כיף להחזיר הכל לבורא? את כל הקילוגרמים המיותרים אני מתכוון. יום אחד יגלו גם את זה.
מאמרים קשורים
לקראת סיום הקדנציה שלי במגזין שלכם אני עומד להפוך לסבא, וזה אומר שאני הולך גם לגדל כאן נכדים. בתוך כל הממרח התיכון הזה, בשעה שהאיראנים מתרבים, הסורים משתוללים ודאע”ש על הגדרות! אני עומד לגדל כאן נכדים! כי אני באמת אוהב את המקום הזה, אוהב אותו באמת. אני מאוד מעריך את הביג בן שלכם, אבל כשאני רואה את ראש פינה אני נמרח. אני מחבב את נוטינג היל, אבל שוק הפשפשים עושה לי את זה יותר. המלכה שלכם סבבה – שלנו, לעומת זאת, מצחיקה לפרקים ותמיד שפויה. ואנחנו הולכים עם הימין עד הסוף – גם בכביש, לא כמותכם שמשתפנים ונוסעים בשמאל, בוגדים שכמוכם!
חברים, נעמתם לי מאוד, אני מת על המגזין שלכם ונתראה בשמחות, או במלחמות, מה שיבוא קודם. ביי!
