ה-6 בפברואר 2007 היה אמור להיות יום שמח בתולדות מועדון הכדורגל של ליברפול. ב-6 בפברואר 2007, לפני שלוש וחצי שנים בלבד, דומה היה כי העתיד הפיננסי המעורפל של אחד ממועדוני הפאר בתבל, הפך להווה רב סיכויים ואשראי. כי ב-6 בפברואר 2007 נמכרה ליברפול לשני טייקונים אמריקנים, ג’ורג’ ג’ילט וטום היקס, לכאורה אנשי עסקים עתירי ממון ואמביציה, שלמרות שקשה היה לדעת אם הם שמעו אי פעם את השמות ביל שאנקלי, בוב פייזלי או קני דלגליש – הם לפחות הביאו את המזומנים, הבטיחו להשקיע גם ממרצם ושאפתנותם, ואפילו התחייבו על בניית אצטדיון חדש וחדיש לליברפול עד 2011.
איך שכדור מתגלגל לו. באוגוסט 2010 כל מרסיסייד והעולם כבר יודעים שייתכן שה-6 בפברואר 2007 היה היום השחור ביותר בהיסטוריה של ליברפול, שיכול להיות שהתאריך האומלל ההוא יירשם באנפילד לדיראון עולם. שאם לא יעלה ויבוא בחודשים הקרובים משיח כלכלי אמיתי, ליברפול עלולה ליפול מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. אלופת אנגליה 18 פעמים (עדיין שיא במשותף עם מנצ’סטר יונייטד), אלופת אירופה חמש פעמים (שיא בריטי), מחזיקת הגביע האנגלי שבע פעמים וגביע אופא שלוש פעמים – כל הגדול והנוצץ הזה עלול להידחק אל קרן זווית, כאשר על קיומו של ליברפול כמועדון פאר ומופת תאיים חרב מתהפכת.
כמאמר ההמנון של אוהדיה, ליברפול לעולם לא תצעד לבד. גם אם תיגזר עליה קריסה פיננסית ומקצועית, גלות של אפרוריות, בצורת תארים ושיקום כלכלי ותדמיתי – גרעין האהדה הענק, הנאמן והמסורתי שלה ילווה אותה בכל דרך חתחתים עד לגאולה. אבל אלו הם כרגע האוהדים שמתקשים לעכל עד היכן גררה אותם ואת קבוצתם, ההרפתקה הפזיזה, האכזרית ונטולת הסנטימנטים של הבעלים האמריקניים, צמד-ממש-לא-חמד שלא יהין להראות עוד את פניו באנפילד ובסביבותיו, שם מתייחסים אליו עוברי אורח ואוהדים מסורים כאחד – כצמד נוכלים.
להיקס וג’ילט לא היה איכפת מכדורגל, מסורת, תשוקה והיסטוריה. הם רצו לעשות קופה על חשבון ליברפול. כאשר הם קודם הסתכסכו ביניהם, אחר כך יישרו את ההדורים והבינו שכסף קל ממש לא מתגלגל ביציעי הקופ, ושבינתיים דרושה רק עוד ועוד השקעה והוצאה על מנת להשאיר את ליברפול בתמונה הרחבה של האריסטוקרטיה האנגלית – הם החליטו לעשות ויברח. הבעיה היא שהאדונים מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות לא רק שלא הבריאו את המועדון, לא רק שלא עמדו בהבטחותיהם (איצטדיון חדש בעונה הבאה? הצחקתם את הדוד סם. עדיין לא הונחה אפילו אבן פינה), אלא שהם אף הרסו את הקיים, ולמעשה משכנו את עתידה של ליברפול על ידי לקיחת הלוואות מימון בסדר גודל של 300 מיליון פאונד מהבנק הלאומי של סקוטלנד.
ארבעה דברים טובים מאוד קרו באנפילד הקיץ: המנג’ר הזועף, העקשן והשנוא (על רוב השחקנים), רפא בניטס, הלך, המנג’ר המצוין, האנושי והאנגלי, רוי הודג’סון, הגיע אחרי הצלחה פנומנאלית (גמר הליגה האירופית עם פולהאם הקטנה), סטיבן ג’רארד ופרננדו טורס, הכדורגלנים הטובים ביותר והחשובים ביותר של האדומים, נשארו, והבעלים האמריקנים החליטו לפטור את המועדון מעונשם ולמכור.
אבל דבר אחד רע מאוד קרה בליברפול הקיץ – איש לא קנה אותה. הסחורה הכביכול כה אטרקטיבית – בדירוג הפיננסי העולמי ליברפול עדיין הופיעה הקיץ במקום ה-6-7 של רשימת המועדונים הרווחיים בגלובוס – ניצבת על המדף בסופרמרקט כבר ארבעה חודשים ללא דורש. כמה עקרות בית מארהב, סין, האמירויות וסוריה מרחרחות, בודקות, מרימות את האף, אבל אף אחת לא מורידה לעגלה. אף קונה לא מוכן לתת לאמריקנים לגזור עליו קופון, ולהיכנס למיטת החובות החולה של אנפילד. הזמן פועל לרעה.
אם עד נובמבר לא תתבצע מכירה, ליברפול תעבור לידי הבנקים הנושים. מדובר בבנקים שהולאמו. כלומר אי תשלום החובות תוך החודשיים הבאים, יגרום לליברפול לפשיטת רגל, ויעביר אותה מעשית לידי ממשלת בריטניה, כלומר לידי ציבור משלמי המיסים. דבר כזה עוד לא היה. אם זה יקרה לליברפול – זו תהיה התפנית הגדולה והמשמעותית ביותר בתולדות הניהול הכלכלי של הכדורגל העולמי. זה יהיה הקורבן האכזר ביותר של האקלים הפיננסי המאיים זה זמן לאכול כל חלקה טובה, וכבר פשט את רגלם של מועדונים, כמו פורטסמות’. זו תהיה אפוקליפסה 2010.
הלא נודע העסקי משפיע כמובן גם על הנודע המקצועי – אחרי האינקוויזיציה הספרדית של בניטס באנפילד ואהבות קודמות, בלי אופק כלכלי ברור וגיבוי תקציבי בהתאם. עובדה, המנג’ר החדש נאלץ לכתת את רגליו בשוק ההעברות כדי להביא מציאות בלבד: ג’ו קול הנחלש בהעברה חופשית, כריסטיאן פאולסן הנדחה בפרוטות יחסיות, פאביו אורליו במחשבה שנייה – שוחרר והתבקש לשוב. יוסי בניון וחאבייר מסצ’ראנו עזבו והודג’סון מנהל שוק של אביונים. זה מתבטא גם על כר הדשא. מי שחזה בליברפול – בשני משחקיה הראשונים בליגה, 1-1 ביתי נגד ארסנל, ותבוסה 0-3 במנצ’סטר אצל סיטי – ראה נכוחה: האדומים ירדו מנכסיהם. אשתקד הם סיימו במקום השביעי, הנמוך ביותר זה 11 שנים, ודומה שהסחף לא נבלם. פרט לטורס וג’רארד, לליברפול יש סגל בינוני עד עלוב (יחסית לשושלת היוחסין, המעמד והתדמית) השווה אמצע טבלה, לא יותר.
הקבוצה נראית כמי שכפאה שד. כמי שמשחקת תחת עננה. כמי שיודעת עד כמה השבועות הבאים גורליים. עד כמה מסוגלות ארובות השמיים הקודרים להיפתח ולהנחית עליה מבול מטביע, אבל באותה מידה – אם רק יימצא הגואל – להפוך לצלולים ובהירים ולהציע קרן שמש וקשת בענן.
