ישיב כהן, (44), אמנם חי בתל-אביב עם בת זוגו, עיתונאית הרוק דנה קסלר ושני ילדיהם אבל הוא ממש נהנה ממעמד של כוכב רוק בבריטניה. מצד אחד הוא די.ג'יי ומרצה למוסיקה ומצד שני סולן להקת סול מצליחה. הרושם הראשוני שהוא מותיר בך אינו בהכרח של מי שקורץ מחומר של כוכבי רוק, אלא יותר מי שנהנה לדבר לעומק על מוסיקה ומוסיקאים שהוא אוהב ולשתף את האהבה הזאת עם מי שמוכן להקשיב וללמוד. אבל, האזנה ללהקה שהוא מוביל – Men of North Country או בקיצור מונק, משנה ברגע את הרושם הזה. כהן, כך מסתבר, הוא גם זה וגם זה.
אני משוחח עם ישיב על סיפור הסינדרלה של 'מונק', על החשיבות בחינוך למוסיקה עם הקשר תרבותי, ועל איך מוצאים את האיזון בין העבודה, התחביבים והילדים.
ספר לי איך התחילה הקריירה המוסיקלית שלך. אתה היית יותר מן סוג של מוסיקולוג עד 2010 – איך בעצם הפכת למנהיג להקה מצליחה?
"זה קרה הכי במקרה. תקלטתי באיזה אירוע – אני כבר לא זוכר מה בדיוק. שרון קנטור, ידידה שהיתה שם, קלטה אותי שר עם המוסיקה תוך כדי תקלוט. היא באה אליי פתאום ואמרה שאני צריך לשיר יותר, ואפילו הציעה שנעשה משהו ביחד. זה לא קרה בסוף, אבל איזשהו זרע פורענות כבר נזרע בי…"
כוכב רוק מסוג אחר. ישיב כהן. צילום: מיטל הלל
ואיך משם מגיעים לחתימה בחברת תקליטים בריטית מצליחה?
"לשיר הראשון שכתבתי קראתי Man of North Country וזה היה קצת כמו הסיפור שלי – גדלתי בצפון בקיבוץ כפר בלום והשיר מדבר על המעבר לעיר הגדולה (ת"א), וכמובן גם מתחבר לנורת'רן סול שזה אחד מהסגנונות המוסיקליים שאני מחובר אליהם. נתתי את הטקסט לחבר שלי, הגיטריסט דורון פרחי וכעבור אולי שנה הוא חזר עם לחן…הקלטנו סקיצה ביחד עם עוד חבר, המתופף בועז וולף, ושלחנו לכמה חברים. חברה אחת שגרה בלונדון ומחוברת לסצנת המודס האנגלי השמיעה את השיר לבסיסט אנדי לואיס, שניגן אז עם פול וולר האגדי. אנדי ממש התלהב והמליץ עלינו לחברת התקליטים שהוא חתום בה, 'אסיד ג'אז'. הם נדלקו ושחררו את זה כסינגל – את הגרסה הראשונית – אפילו לא עשינו הקלטה נוספת. זה הצליח והשאר, כמו שאומרים , היסטוריה…"
ואז למעשה נדרשתם להקים להקה?
"נכון. זה היה יותר פרוייקט, לא היתה ממש להקה בהתחלה. הלהקה התאספה בתל-אביב כשעבדנו על האלבום הראשון ולקראת יציאה לסיבוב הופעות בגרמניה. בגרעין זה אני בשירה וטקסטים, דורון הוא המלחין העיקרי ובועז אמון על העיבודים. בהתחלה היה איתנו גם ניצן חורש שניגן אז עם דורון ובועז ב'אלקטרה' ובהמשך עזב. בליין אפ העכשווי מנגנים איתנו יונתן יידוב בבס, עונגי ציזלינג בסקסופון ומעיין מילוא בטרומבון".
איך היתה עבורך החווייה של לעמוד בפרונט מול קהל, כשעוד רק התחלתם? איזה תהליך עברת עם זה?
"עד אז לא הייתי זמר מקצועי. לקחתי כמה שיעורי פיתוח קול לקראת סיבוב ההופעות הראשון, וזהו. בהתחלה זה היה די מוזר לעמוד ככה חשוף על הבמה. אבל עם הזמן זה נהייה יותר טבעי, השתחררתי. עכשיו נוח לי שם. אתה לומד מהנסיון. אני לא נכנס לאיזו פרסונה אחרת או משהו אבל אני כן מקווה שבהופעה אני משדר משהו מעבר".
זה לא מתסכל, הניגוד הזה בין הכרה והצלחה בחו"ל לקושי להגיע לקהל בישראל?
"יש לפעמים תחושות של תסכול אבל בגדול אני מקבל את זה. היה לי ברור לאיזה כיוון אני רוצה שזה יילך, מבחינה אמנותית-יצירתית, עם השילוב המסויים הזה של הסגנונות שאנחנו מושפעים מהם במונק, שזה סול ונורת'רן סול ומוד ורוקנרול. אני מאמין בקיום של הקשרים תרבותיים ומוסיקליים, ובארץ אין לסגנונות האלה ממש הקשר תרבותי-מוסיקלי. בטח שלא כמו באנגליה. לכן זה די נופל בין הכסאות".
אפילו שזו מוסיקה טובה וכיפית…ויוצא לכם כן לפעמים להופיע בארץ?
"תודה. תראה, זה אף פעם לא באמת הלך לכיוונים מסחריים, מהבחינה של הסצנה בישראל. בארץ פשוט אין קהל בשוליים. אנחנו גם להקה גדולה – אם אין כמות קהל סבירה כל העניין לא משתלם. אבל אנחנו כן תמיד עושים הופעות גם בארץ, בעיקר לקראת יציאה לסיבוב באירופה".
קשה לעזוב משפחה לסיבוב?
"זה קטע שתמיד קשה לי. בייחוד כשהילדים היו ממש קטנים".
אתה יוזם החוג לתולדות המוסיקה, שמביא את הסיפורים שמאחורי אמנים, ידועים יותר ופחות, דרך הרצאות לקהל. האם זה ממשיך להתרחש גם בימינו אלה?
"החוג מתקיים כבר החל מ-2003 ואנחנו צוות של מרצים שבוחרים על מה ומי לדבר. בתקופה האחרונה מאז פרוץ הקורונה אנחנו עושים יותר פודקאסטים ומפגשים בזום. עשיתי הרצאה על ג'ינס ורוקנרול, או על תאצ'ר והפופ האנגלי. זוגתי דנה קסלר עשתה סדרת הרצאות על בריט פופ ועל האסיד האוס של סוף שנות ה-80. התחלנו גם לעשות סדרת הרצאות מוסיקליות לילדים שבהן אנו מנגישים להם, דרך סיפור, את האגדות המוסיקליות עליהן גדלנו, כמו ביטלס, כוורת, אריק אינשטיין".
נוסף על כך אתה גם די. ג'יי. ספר על העבודה שלך ברדיו.
"יש לי תוכנית חודשית ברדיו 'הקצה', שנקראת 'זה מכבר', ומתמקדת בישראל של שנות ה-70-60, באלו שהתחילו להביא נגיעות של רוקנרול למוסיקה הפופולרית בישראל, אפילו אם רק ברמיזה, כמו שלישיית גשר הירקון והדודאים. וברדיו 'טוטאלי וויירד' שזה בעצם מעין שלוחה של הלייבל שלנו אסיד ג'אז אני מגיש תוכנית בשם 'תל אביב סול קלאב'. משמיע בעיקר סול, סקא, סיקסטיז. שם אני כאילו מייצג את תל-אביב במגרש גדול יותר".
שם זו גם מוסיקה שיותר מתחברת למה שאתם עושים במונק. יש הקבלה מסויימת?
"נכון, ובאמת יש מקרים שהמוסיקה שאני מוצא בשביל התוכניות האלו נותנת השראה או כיוון לעבוד עליו בלהקה".
הילדים שלך מכירים את הלהקה? ואת תוכניות הרדיו או הפודקאסים?
"מכירים ואוהבים, ודאי. הקטן עדיין לא היה בהופעה שלנו, שזה ממש פשע שצריך לתקן ומהר…שניהם נדלקו כל כך על הרעיון של רדיו שהתחלנו לעשות תוכנית ילדים בהגשתם. הם עפים על זה…"
מבחינה יצירתית – איך אתה מרגיש שאתה באופן אישי הושפעת מחצי השנה האחרונה, מהחיים בצל הקורונה?
"מעבר לצדדים הברורים של חוסר חיי חברה והופעות? קודם כל באמת החודש היינו אמורים להיות בסיבוב הופעות בצרפת, ובחודש הבא בגרמניה. אז כמובן שזה בוטל, או נדחה, לא ברור בינתיים. הכל בהולד. אנחנו כן נפגשים ועובדים פה ושם. ובאופן אישי אני קצת פחות יוצר או כותב בתקופה הזו. לוקח זמן לאבק לשקוע עד שיוצאים לי דברים יצירתיים. יש הרבה דאגות בראש, כלכליות בעיקר".
מתי נזכה לשמוע חומר חדש ממונק?
"אנחנו בשלבים די סופיים של עבודה על סינגל חדש שייצא בתקווה בחודש-חודשיים הקרובים".
